חמלה: לראות את כאב העולם ולישון טוב בלילה

תומר הרן

הדאלאי לאמה אמר פעם: "אני רואה את כל כאב העולם, ואני ישן טוב מאוד בלילה".

המשפט הזה מפתיע הרבה אנשים, והסיבה לכך היא שהורגלנו לרעיון שמפגש עם כאב כרוך בסבל, וגובה מחיר נפשי כבד. מי שרואה את כל כאב העולם, לא "אמור" לישון טוב בלילה. במובן הזה, חמלה היא אחת העמדות הרדיקליות ביותר, שכן במהותה עומד מפגש אינטימי עם כאב שאינו גורם סבל.

כיצד זה ייתכן? כיצד מפגש עם כאב יכול שלא להוליד סבל? כאן מונחת אחת מהנחות היסוד המשמעותיות ביותר בפסיכולוגיה הבודהיסטית בכלל ובהבנת פעולתה של החמלה בפרט: מרבית הסבל שלנו אינו נגרם כתוצאה מכאב או אי-נוחות אלא מהיחס שלנו אליהם.

כאשר אנו רואים את הכאב כבעיה שיש לפתור, ונאחזים בעונג מתוך חרדה לאבדו – מפגש עם כאב אכן עשוי להוליד סבל רב. אולם, ברגע שאיננו מנסים לפתור את הכאב, להעלים או לטשטש אותו, להסביר או לנתח אותו – נפתח בליבנו מקום לחמלה – אותו "רטט של הלב למראה כאב", כפי שהגדיר פעם אותו דאלאי לאמה.

כיצד ניתן להפסיק לראות את הכאב כבעיה?

על מנת להפסיק לנסות "לפתור" את הכאב, עלינו לחזור לאמיתות שמהוות את הבסיס של הפסיכולוגיה הבודהיסטית, ומבקשות לתאר את טבע המציאות. עלינו להבין שכאב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. שלעולם לא נצליח להיפטר ממנו. שכל מה שיקר לנו יילקח מאיתנו. ששום דבר אינו נשאר יציב וקבוע. שבסופו של דבר, אין לנו במה להיאחז.

הכרה במאפיינים אלה של חיינו כרוכה בקבלה עמוקה של המציאות כפי שהיא, ובמידה מסוימת גם בכניעה לה. מתוך עמדה זו מתפתחת היכולת לשהות עם כאב מבלי להיאבק בו או לראות בו אויב. יכולת זו היא יסודה של החמלה. אולם, תפיסה זו אינה אינטואיטיבית עבור רובנו. במקרים רבים, ילדים לומדים כבר מגיל צעיר שאם הם כואבים – מישהו אשם. לא פעם ניתן לראות הורים ניגשים יחד עם ילדם להכות את המדרגה עליה החליק, בעודם קוראים: "מדרגה רעה!". לעיתים, תגובה זו נובעת מהקושי של ההורים עצמם לשהות עם כאבו של ילדם. הרבה יותר קל לנו להכאיב, אפילו למדרגה, מאשר לכאוב. עם זאת, הפסיכולוגיה הבודהיסטית חוזרת ומדגישה, פעם אחר פעם: הכאב אינו בעיה, ולרוב איש אינו "אשם" בו. הכאב הוא מאפיין בסיסי של חיינו.

טיך נאת האן הציע פעם "להחזיק את הסבל שלנו כפי שמחזיקים תינוק". המטאפורה הזו ממחישה היטב את איכות המפגש החומל. תינוק בוכה אינו "בעיה" שיש לפתור. איננו מנתחים אותו או מסבירים לו את מצבו. אנו מחזיקים אותו קרוב, בעדינות, בהקשבה. הנוכחות הזו אינה מבטלת את הבכי, אך היא משנה עמוקות את האופן שבו הוא נחווה.

כיצד ניתן לפתח חמלה?

הנחת המוצא הבודהיסטית היא שחמלה כבר נמצאת בנו באופן מלא, והיא התגובה הטבעית למפגש עם סבל וכאב. כפי שלרוב עולה בנו חיוך למראה תינוק צוחק או תחושת גועל לנוכח ריח מצחין, כך החמלה מופיעה מול סבל וכאב. איננו צריכים לעשות דבר כדי לרכוש אותה מבחוץ, וכל שעלינו ללמוד הוא להסיר את המכשולים שמונעים ממנה להתעורר באופן טבעי. ניתן לדמות את החמלה שלנו לשמש, שתמיד זורחת בשמיים, אך לעיתים מכוסה ומוסתרת על ידי עננים אפורים.

אם כך, מהם אותם "עננים" שמכסים את החמלה שלנו? מניסיוני, אחד המכשולים הגדולים ביותר שמונעים מאנשים להרגיש חמלה הוא פחד. רבים חוששים, לעיתים באופן לא מודע, שאם יאפשרו לעצמם לפגוש את הכאב באופן ישיר, הם יישאבו לתוכו. הכאב נתפס כחוויה שעלולה להתגלות כבלתי ניתנת לנשיאה – בור ללא תחתית. מטופלים לא מעטים מתארים את החשש הזה במילים דומות: "אם אתן לזה להיות, זה ישתלט עליי", או "אהפוך לאדם לא מתפקד שבוכה כל היום".

הפחד הזה מובן, אך באופן פרדוקסלי דווקא ההימנעות מהכאב והבריחה מפניו הם שהופכים אותו למאיים כל כך. הלב כמו מסיק: "אם אני בורח מהכאב – הוא כנראה מסוכן". דווקא כאשר אנו מפסיקים לברוח מהכאב ומסכימים לפגוש אותו כמו שהוא, מתגלה לא פעם שהוא פחות מוחלט ומפחיד מכפי שדמיינו.

כך או כך, הבחירה בחמלה היא באמת בחירה להכניס ללב כאב רב, שלנו ושל הסובבים אותנו. ואולי, כמו שאמר הדאלאי לאמה – גם את כאב העולם כולו.

מדוע כדאי לפגוש את הכאב?

אימון בחמלה הוא תנועה יזומה לעבר כאב. זוהי תנועה הפוכה מהאינסטינקט הבסיסי שלנו, ולמעשה של כל יצור חי – לברוח מפניו. קצת כמו כבאי שרץ אל תוך האש בזמן שכולם נסים מפניה. אך דווקא בשל כך, חמלה מרחיבה אותנו כל כך. אם איננו מפחדים לפגוש כאב, שלנו או של היקרים לנו, ממה עוד נפחד?

מעבר לכך, כאשר אנו סוגרים את ליבינו כדי לא לחוש כאב, אנו מצמצמים במובנים רבים גם את היכולת שלנו לחוות שמחה, קרבה והכרת תודה. היכולת להיפתח לכאב, אם כך, היא גם היכולת להיפתח לחיים במלואם. בהקשר זה, חמלה מזמינה אותנו להיפתח לא רק לכאבם של היקרים לנו, אלא גם לכאבם של אלו שאנו מצויים עימם בקונפליקט, ואפילו לכאבם של אלו שפוגעים בנו.

ומה איתנו? על חמלה עצמית

עבור רבים, חמלה עצמית היא הקשה ביותר. הפסיכולוגית האמריקאית קריסטין נף מציעה "להתייחס לעצמנו כפי שאנו מתייחסים לחבר טוב, במיוחד בזמנים של משבר, כישלון או קושי". אלא שדווקא ברגעים הללו, בהם אנו זקוקים לחמלה יותר מכל, אנו נוטים להיות שיפוטיים ופוגעניים כלפי עצמנו. לכן, הדגיש בודהה: "אם תסרוק את העולם לאורכו ולרוחבו, לא תמצא אדם הראוי יותר לחמלה שלך מאשר אתה עצמך".

משפט זה אינו מבקש להעמיד את ה"עצמי" במרכז מתוך אגואיזם, אלא מצביע על תנאי בסיסי: היכולת לפגוש את הכאב שלנו ברכות היא תנאי לכך שנוכל לפגוש בצורה זאת גם את כאבם של אחרים.

מדוע אנו חוששים מחמלה עצמית?

אחת הסיבות לכך שבני אדם עושים שימוש כה מועט בחמלה עצמית, היא שהם מקשרים אותה בטעות עם בינוניות או ותרנות, וחוששים שהיא תגרום להם לרחם על עצמם, לוותר לעצמם, או לוותר על מטרות.

עם זאת, באופן מפתיע, חמלה עצמית לעיתים קרובות מולידה בדיוק את התנועה ההפוכה: יותר ביטחון, יותר אומץ להתנסות ולהעז, יותר יציאה מאזור הנוחות. אם אנו יודעים שמצבים של כישלון או קושי יעוררו בנו תגובות של הלקאה והאשמה עצמית, סביר כי נחשוב פעמיים לפני שנפעל, ונמנע מפעולות שתוצאותיהן אינן ידועות. אולם אם קיימת ידיעה פנימית שגם אם ניכשל עדיין נפגוש בתוכנו יחס חם ואנושי – נוכל אולי לפעול בעולם עם פחות פחד.

חמלה, אם כן, אינה מבטלת את הכאב ואינה מבטיחה חיים נטולי קושי. היא בעיקר עוזרת לנו "לגעת ברכות במקומות מהם התרחקנו עד כה בבהלה או בביקורת", כפי שאמר מורה המדיטציה סטיבן לוין. במקום מאבק מתמיד, החמלה מציעה עמדה שיש בה פתיחות, קבלה ונכונות להיות במגע עם החיים בכלל ועם הכאב בפרט, בדיוק כפי שהם. מתוך עמדה כזו, ניתן אולי להבין טוב יותר כיצד אדם יכול לראות את כל כאב העולם, ובכל זאת לישון טוב בלילה.

על הכותב – תומר הרן

פסיכולוג רפואי מומחה, מרצה במכון מפרשים ומורה ליוגה. חוקר את היחסים בין גוף, נפש ורוח, ובין הפסיכולוגיה הבודהיסטית לפסיכולוגיה המערבית, ומנחה "המרחב השלישי"- מפגשי זום למטפלים בין בודהיזם לפסיכולוגיה.

מקורות

Gilbert, P. (2009). The Compassionate Mind. London: Constable & Robinson

Gyatso, T. (1995). The Power of Compassion. London: Harper

CollinsHanh, T. N. (2014). No Mud, No Lotus: The Art of Transforming Suffering. Berkeley, CA: Parallax Press

Levine, S. (1987). A Year to Live: How to Live This Year as If It Were Your Last. New York: Bell Tower

Neff, K. (2011). Self-Compassion: The Proven Power of Being Kind to Yourself. New York: William Morrow