14.04.21
אילת בן זיו - פסיכולוגית חינוכית
"למצפון שלי אלף לשונות, וכל אחת מהן מספרת סיפור המציג אותי כמו נבל" (ויליאם שקספיר)
בין האתגרים והקשיים הרבים שהביאה עימה הקורונה, נמצאת גם אשמת ההדבקה המלווה נדבקים רבים, או במילים אחרות, חשש ומועקה המתלווים לאפשרות שהדביקו והעבירו את המחלה לאחרים. את ההבנה עד כמה אשמת ההדבקה יכולה להכריע גיבשתי מניסיוני האישי.
נדבקתי בנגיף כאשר לחולים היה עדיין מספר מזהה. המחלה והחרדות שליוו אותה לא היו נעימות, אך אני זוכרת שחוויתי רגעים קשים במיוחד כאשר נאלצתי להתקשר למטופליי, להעלות את האפשרות שנדבקו ממני, ולבקש שיכנסו לבידוד. חשתי ייסורים ואכזבה תהומית מעצמי. הדבר נראה לי נוגד את עקרונות הבסיס של תפקידי כפסיכולוגית, להטיב עם אחרים, או לפחות שלא להרע.
בהמשך, פגשתי שוב את אשמת המדביקים כאשר שוחחתי עם הורים וילדים שנדבקו בקורונה. כל המבוגרים, ולהפתעתי גם חלק מהילדים, דיווחו על אשמת הדבקה מעיקה מאוד. בין הילדים הפתיעה אותי ילדה קטנה שהפגינה מצוקה לאחר ששיחקה עם כמה מחברותיה, וחזרה שוב ושוב על כך שרק בגללה הן הוכנסו לבידוד. מקרה זה ואחרים הבהירו לי שאשמת ההדבקה עשויה לעלות אצל מבוגרים וילדים כאחד.
מה הקשר בין אשמה וקורונה?
רבים התקשו להסתגל לשינויים בנורמות ובהרגלים שהמגיפה הכתיבה, והצורך בריחוק חברתי ושינוי סגנון החיים העלו רגשות אשמה בהקשרים ובעוצמות ביטוי שונות. למשל, לא פעם לאורך תקופת הקורונה שמעתי בסביבתי אמירות כמו: "הזנחתי את ילדיי שהתמכרו למסכים"; "לא הרווחתי בשנה האחרונה מספיק כסף עבור המשפחה שלי"; "בעוד אחרים סבלו, החיים שלי היו טובים בשנה האחרונה". אמירות הנושאות כולן חוויה מסוימת של אשמה.
עם זאת, נראה שאחת האוכלוסיות הפגיעות ביותר לרגשות אשמה בתקופת המגיפה היו חולי הקורונה עצמם. חולים רבים ייסרו את עצמם בשאלות כמו האם עשו מספיק כדי להגן על עצמם ועל אחרים. עבור רבים מהם, האשמה החמירה בתקופת הבידוד, בה מצאו עצמם רחוקים מאחרים ולבד עם הרהוריהם, ואף נעשתה קשה יותר אם העריכו שהדביקו אנשים בקבוצות סיכון, ובוודאי אם אותם אנשים פיתחו סיבוכים ונמצאו בסכנת חיים, או גרוע מכך - נפטרו.
חשוב לציין שגם בימים אלו, עם היחלשות המגיפה בארץ, אשמת המדביקים עלולה להיות קשה מאוד, למשל במצבים בהם אנשים שהחליטו שלא להתחסן מסיבות שונות, מוצאים עצמם חולים ומדביקים, ותוהים אם טעו בשיקול דעתם.
איך מתמודדים עם רגשות אשם – קטנים כגדולים?
תחושת האשמה היא חלק מיכולת חשובה לחוש אמפטיה ואכפתיות כלפי האחר. היא נושאת בחובה ערכים חשובים, ביניהם אחריות, אידאליזם ואלטרואיזם.
עם זאת, במקרים בהם אשמה מתעצמת, היא עלולה להפוך לביקורת עצמית הרסנית ופוגעת, במיוחד אם הסובל ממנה מעריך שהרס או פגע בדבר מה שאינו ניתן לתיקון. במצבים אלו, בהם אדם כורע תחת נטל האשמה, הוא עלול לפתח מנגנוני ענישה עצמית, נטייה להרס עצמי ואף הפרעות שונות כמו דיכאון.
יש מספר דרכים שעשויות לסייע בהתמודדות עם רגשות אשם, בפני עצמן או בשילוב ביניהן:
1. התמודדות בעזרת ווידוי - דרך אחת להקל על הכבדות והמחנק שתחושת האשמה יוצרת היא באמצעות אוורור התחושות ושיתוף. לכן, אם אתם סובלים מאשמה כדאי לשקול לשתף ולדבר על כך עם אחרים. בהתאם, אם מישהו ממכריכם חש באשמה, חשוב לא לבטל את הרגש, אלא להקשיב ולתמוך, מה שעשוי לאפשר בהמשך לבדוק יחד מה ניתן ללמוד מהחוויה.
2. התמודדות בעזרת חמלה - במהלך תקופת ההמתנה והבידודים למדתי על בשרי שמילת מפתח בטיפול באשמה היא חמלה עצמית. כחולה-מדביקה לא התכוונתי להזיק. ידעתי שהייתי זהירה, ואת השאלה אם הייתי יכולה להיות זהירה יותר, הנחתי לבסוף בצד. החמלה סייעה לי להסיט את נקודת המבט ממקום ביקורתי והרסני למקום שקט יותר, שאיפשר לי להשלים עם הנסיבות, להכיר במגבלותיי ולהפנות "עיניים טובות" לעצמי ולאחרים.
3. התמודדות בעזרת תיקון - עולם היהדות מציע מבט מעניין על תחושת האשמה, דרך תהליך התיקון - במקור חלק ממנגנון התשובה לחטא, ומסתיים בסליחה, כפרה, תיקון עצמי ותיקון עולם.
בתהליך זה, אדם הסובל ממעשיו מכיר בכך, לוקח על עצמו אחריות ומבקש סליחה. בסוף אותו תהליך, הוא עשוי אף לרתום את החוויה השלילית לתהליך התפתחות אישי ולעזרה לזולת, באופן המאפשר לסיים את מעגל האשמה בצורה חיובית.
בהקשר התקופה הנוכחית, למשל, אדם החווה אשמה כתוצאה מהדבקה של אחרים, יכול לעשות "תיקון" באמצעות התגייסות להסבר על נזקי המחלה, או התנדבות לעבודה עם חולים (לאו דווקא חולי קורונה). אם כי, חשוב לסייג ולהגיד שאדם שהדביק אחרים לא ביצע חטא ולא מגיע לו כל עונש. לעיתים ה"תיקון" פשוט מאפשר לנו לחוש טוב יותר כאשר מקור האשמה הוא נקודתי.
4. זיהוי מצבים בהם האשמה הינה "רודפנית" - לעיתים תחושת האשמה אינה קשורה רק לדבר שמעורר אותה. למשל, אשמה עשויה להיות קשורה לטראומת ילדות או למצבים אחרים, במיוחד כשהאדם חווה אותה כחריפה ולא פרופורציונלית לסיטואציה. במקרים אלו, הקורונה ואפשרות ההדבקה עשויות להוות טריגר המעלה, לדוגמה, "אשמת קורבן" מתקופה מוקדמת בחיים.
במצבים מהסוג הזה כדאי לשקול לפנות לאיש מקצוע לתהליך של הערכה וטיפול. לעיתים תהליך כזה עשוי לגלות, שלאותו אדם שחווה אשמה משמעותית היתה בפועל פחות שליטה משחשב, ולפעמים כמעט ובכלל לא.
לסיום, כיום כאשר אחוז ההדבקות יורד, נקווה שנוכל להשלים עם אשר היה, למקם אותו מאחורינו, ולחזור בהדרגה לשגרה. אך יתכן שגם בתקופה זו, אשמה וחרדה עדיין מלוות אותנו. במידת הצורך, חשוב לתת לעצמנו זמן לפתור ולעבד קשיים ורגשות שעלו סביב משברים בשיא תקופת הקורונה, ולנסות להניח לציפייה שהכל ייפתר ויסתדר בבת אחת.
במידה ותחושת האשמה לא מתמעטת עם הזמן, כדאי לשקול לפנות לגורמי מקצוע לצורך תמיכה. בתקווה, כי ככל שהזמן יעבור נוכל להגיע לתובנות חדשות, למצוא אפשרויות מעניינות, וליהנות מתהליך של "חישוב המסלול מחדש".
על הכותבת - אילת בן זיו
אילת בן זיו היא פסיכולוגית חינוכית מתמחה ופסיכותרפיסטית גופנית, מטפלת בילדים, נוער והורים בשירות הציבורי, ובעלת קליניקה פרטית בהרצליה. התמחויות מיוחדות כוללות פסיכו-סומה, משברי חיים ואבדן, טיפול בילדים ונוער והדרכת הורים.
