תפריט נגישות
חיפוש

על רצונות ועל ריצות

על רצונות ועל ריצות

פורסם על ידי בת-אל ויואנטי


חלק נכבד מהזמן אנו עסוקים בלִרצות משהו. מחפשים מקום בו נחווה אושר, סיפוק, הגשמה ומשמעות. אנחנו נותנים למקום הזה כל מיני שמות: "קריירה מצליחה", 'בן זוג', 'וילה' ועוד. אנו סבורים שרק כשנשיג את הדבר "ההוא" (זה שלא קיים כאן עכשיו) אז נחווה את הנירוונה. האושר הוא תמיד 'שם' - איפה שאנחנו לא.

המציאות רומזת לנו פעמים רבות שזו אשליה, אבל המערכת שלנו ממשיכה לשכנע אותנו בכך.

ככל הנראה נולדנו עם תחושה של חוסר, ואיתה קיבלנו במתנה את החיפוש. אך החיפוש הזה יוצר מעגל שחוזר שוב ושוב: אנו משיגים את המטרה הנכספת, אבל "אוּפְס", אחרי התלהבות קלה (במקרה הטוב), נשכחת ההרגשה הטובה ושוב נוצר חוסר במערכת, שוב עולה רצון למצוא אתגר חדש. שוב אנו רצים, מתרוצצים וממשיכים לחפש.

כמה מתוחכמת ויפה השפה שלנו - שימו לב שהמילה "רצון" דומה כ"כ למילה "ריצה". אבל מי אמר שזה מוכרח להיות כך???

יש משהו מאוד מתעתע ומשלה בעניין ה'רצון'. נראה לנו שהרצון מיטיב עימנו, מקדם ומניע אותנו. נראה לנו שבלעדיו אין חיות, אין מלאות. אבל במקרים רבים, רצונות אינם מניעים אותנו כלל. לעיתים הם דווקא תוקעים אותנו במקומנו. אנחנו יושבים על הגדר ומסתבכים: "אולי אעשה את זה?!" / "אולי אלך על כיוון אחר?!" / "ממחר אני מתחיל את הפרויקט!"/ "בקרוב אגשים את החלום..." - נשמע מוכר?

לפעמים אנו מקשרים בין המושגים 'רצון' ו'הגשמה'- אנו סבורים שהרצון שלנו הוא שיוביל אותנו להגשמה עצמית. העניין הוא, שבד"כ אנשים משייכים תחושה של הגשמה דווקא לתחום התעסוקתי. ברגע אחד קבענו שלהיות בעל קריירה מצליחה, זה יותר משמעותי מלעשות קניות בסופר או להקריא סיפור לילד, או סתם ללכת לים.

למעשה, אנו יכולים להגשים ולממש את עצמנו בכל רגע נתון. קהלת אמר ולא לחינם: "עת לכל חפץ". יש רגע מסוים בו הכי מדויק לעשות קניות בסופר, וברגע אחר הכי מדויק לנהל פרויקט גדול במשרד. אם נבלבל את הרגעים ונעצים נושא אחד בלבד, לא נגשים את עצמנו כלל, כי אם להיפך. אם המימוש היה רק דרך המקצוע שלנו - לא היינו ישנים, לא היינו אוכלים, לא היינו מתאהבים ולא היינו מגדלים ילדים. לכל רגע יש את הנושא המדויק לו, וכשאנחנו קובעים שעשייה אחת חשובה מחברתה, אנו פוגעים בעצמנו ובזולתנו- ובזה הרגע חטאנו למושג "הגשמה". שכן, אנו מגשימים את עצמנו גם כהורים, כחברים, כבני זוג ובעוד אלפי כובעים.

ובכל זאת, למה אחרי הכל עדיין איננו מצליחים להגיע לתחושת המימוש הנכספת? למה המרוץ לא נגמר לעולם? - אולי כי אנו מחפשים את המילוי מבחוץ.

ככל שאנו תולים את הסיפוק שלנו במשהו חיצוני, כך אנו הולכים ומתרחקים מעצמנו- הולכים ומתרחקים מהסיכוי לחוש מלאות. יש סיבה מכוונת לכך שהנפש שלנו בנויה בצורה הזו, עם תחושת חוסר מתמיד- זה בכדי שנתור אחרי עצמנו, נחפש פנימה ונגלה שם גילויים משמחים.

בשיטתה של ימימה אביטל, שיטה טיפולית, המדרגה הגבוהה והשמחה ביותר היא לרצות את ה'יש' וה'קיים'- לשמוח ממנו ולהודות עליו. למרות שהמקום הזה יכול להישמע לנו פסיבי- הוא דווקא המנוע שלנו. כשאנו נמצאים במקום מיטיב עם עצמנו, אין המתנה ועיכוב בין "רצייה" ל"עשייה". אין ייסורים של התחבטויות, שאלות וחרטות. אנחנו לא מסתבכים בשאלה "מה אנו רוצים"? אלא פשוט עושים, והעשייה קורית בפשטות ובטבעיות. כאשר אנו שמחים במי שאנחנו ובמה שסביבנו - אנחנו פשוט פועלים באופן ענייני, ואיננו מסתובבים סביב חלומות ורצונות.

לפעמים אנו מבחינים שרצנו מרחק ארוך, ופתאום באיחור של חודשים או שנים אנחנו מבינים שבזבזנו זמן. היתה לנו אשליה של התקדמות ושל עלייה, אך למעשה הלכנו והתרחקנו מהמקום בו באמת חשק ליבנו. פתאום אנו מתעוררים לרגע, מסתכלים סביב ולא רוצים עוד להמשיך לעלות בהר הזה.

אז איך זה יכול להיות שהתעוררנו רק עכשיו?

התשובה היא שלעיתים אנו בוחרים ממקום לא מדויק. אנחנו בוחרים באתגר שיספק לנו גאווה או תחושת ערך. אנו רוצים לרַצות את ההורים, את הבן זוג, את החבְרה. כל ההסחות הללו מרחיקות אותנו עוד ועוד - מעצמנו ומהרצון המקורי שלנו, שאבד לנו ואיננו יודעים עוד לזהותו. אחת השאלות שאני מעלה מול מטופלים היא: "מה אתה היית רוצה?" מפתיע לראות כמה בלבול השאלה הזו מעלה.

לעיתים אנו "נאלצים" להכיר את הרצון שלנו רק כשנקרית לדרכנו חוויה שלא צפינו מראש, חוויה שמערערת את אמות הסיפים ומכריחה אותנו לעמוד מול עצמנו מחדש, להתקרב ולהאזין לרצון האמיתי. זה יכול להיות בעקבות מחלה, פיטורין, פרידה מאהוב... החוויות הללו נקראות "מבחן חיזוק הרצון". אדגים זאת דרך שני סיפורים מחדר הטיפולים:


רות (כל השמות בדויים) היא בחורה צעירה שנישאה לפני מספר חודשים וחווה קשיים בחיי הזוגיות שלה. יום אחד היא נכנסת בסערה אל הקליניקה ומספרת לי שהיא בהריון. ההריון לא היה מתוכנן ולדבריה, "מאוד לא מתאים לה כרגע". היא מבוהלת מהרעיון להיות אמא, ומתביישת בכך שאינה שמחה על הבשורה. כשהיא עברה בחודש השני להריונה הפלה טבעית, היה נדמה לקרוביה שהיא וודאי תנשום לרווחה ולהבא תהא יותר זהירה, אך למרבה הפלא רות הבינה מההתנסות הזו עד כמה היא למעשה כן רוצה ילדים. היא הבינה בבהירות, כי הפחדים הם שהסתירו ממנה את רצונה האמיתי. ההפלה היתה עבורה "מבחן חיזוק הרצון". המציאות דחקה אותה לפינה וגילתה לה מהו רצונה.

המקרה השני מספר על אסף, שחיזר אחרי ענת חודשים רבים. ככל שנישנו סירוביה לחיזוריו- כך גדל רצונו. לאחר חצי שנה, כשהתרצתה ענת סוף סוף, דווקא אז נעלמה תשוקתו של אסף. זהו סיפור נפוץ ביותר בעולם הדייטים, ומסתכם בקלישאה של גראוצ'ו מרקס: "לא הייתי רוצה להיות חבר במועדון שמקבל אנשים כמוני".

אך מעבר לקלישאה, הסיפור של אסף מגלה לנו משהו עמוק יותר על הרצון האמיתי שלו: כשאדם חושק במישהו שאינו מעוניין בנו, הוא למעשה לא מעוניין במושא אהבתו אלא באישור שלו. אישור שהוא רצוי, שהוא אהוב, שהוא ראוי. אם איננו קשובים מספיק לעצמנו, אנו יכולים לבלות חיים שלמים בריצה אחר יעדים שאיננו רוצים בהם באמת, אלא רק מעוניינים בתחושה הזמנית שנרגיש כשנשיג אותם.


אז למה אנחנו כ"כ פוחדים מלבחור את מה שאנחנו באמת רוצים?

אולי כי אנחנו מפחדים לטעות? אולי כי אנו מפחדים שהשגיאות יהיו באחריותנו ובאשמתנו? אולי אנחנו לא סומכים על כושר השיפוט שלנו? אולי כי אנו חושבים שהשאיפות שלנו אינן ראויות?

ימימה, מייסדת 'שיטת ימימה', כתבה שהאושר הנכסף לא נובע מהבחירות ה'חיצוניות' שאנו עורכים - מהליכה בדרך זו או אחרת, אלא מהאופן בו אנו מתייחסים לעצמנו באותה פרשת דרכים. כאשר אנו נמצאים במקום מיטיב עם עצמנו, מקום אוהב ומעריך, פתאום כ"כ ברור לנו מה אנו רוצים לעשות ומה אנו רוצים להיות. כאשר אנו מנמיכים את רעשי הרקע- את האמירות השליליות מבחוץ ומבפנים, מגיע רגע שהכיוון מרגיש נכון ושהעשייה מתאפשרת בפשטות. כך מתארת ימימה את אותו הרגע: "אז גם אין את תירוצי הלב, או פחד או עצלות, אלא נוכח על מקומו ומדייק בעשייתו".

על המטפלת-בת אל ויואנטי

בת אל ויואנטי היא עובדת סוציאלית קלינית. רח' לוינסקי, תל אביב 052-4478238

תחומי מומחיות:
אימון אישי - Coaching

אנשי מקצוע בתחום

אימון אישי - Coaching

עוד מאמרים שיעניינו אותך