חיפוש

על הספה: הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- שינויי מזג האוויר

על הספה: הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- שינויי מזג האוויר

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

חברים, טיפול פסיכולוגי עובד.
לא, לא התנדבתי לייצג את ועדת שוחרי המודעות ובוודאי שהפסיכולוגית שלי לא הציעה לי הנחת חבר מביא חבר. פשוט, עם התחלת מקום עבודה חדש שמתי לב שמשהו השתנה בי.

מסתבר שאין ספור השיחות, הדמעות (שלי), האמירות הנוקבות (שלה), ההתעקשות (של שתינו) ורגעי היאוש (לא רוצה לדעת אם שלי או של שתינו)- הביאו בסופו של דבר לאיזו תנועה. אמנם עם הרבה חריקות ורעידות, אבל משהו במנגנונים הישנים, המוכרים, התחיל לזוז וללבוש צורה חדשה.

נכון, עדיין מרבית האנרגיות התעסוקתיות שלי מושקעות בבחירת בגדים בבוקר ובניסיון להמשיך ולשתות קפה רק מכוסות חד פעמיות בלי להעליב אף אחד, ועדיין, משהו שונה; לאו דווקא ההתנהגות או ההתנהלות שלי, אלא משהו פנימי יותר. כאילו מה שנעשה תמיד מתוך מאמץ גדול נעשה עכשיו קל יותר.

באופן רציונלי, אני יודעת שהשינוי הזה אמור לשמח אותי. אבל כמו שרובנו הלומים משהו מול קיץ-אמצע-פברואר שנפל עלינו פתאום למרות שכולנו מודעים להתחממות כדור הארץ- כך מוצאת את עצמי מופתעת ומעט נרגנת מול השינוי שקורה לי, למרות אין סוף השיחות שאני והפסיכולוגית שלי השקענו בנושא.

במעבר חד אני רוצה לעדכן את מי שטרם הפך להורה או פסיכולוג: ראו הוזהרתם, הורות ופסיכולוגיה הם תחומים כפויי טובה. בנוגע להורות אני מאמינה שאין צורך להסביר, אבל מי שיש לו ספק מוזמן לעיין במילון בערכים 'גיל ההתבגרות' או 'כלות'. בנוגע לפסיכולוגים, טוב, אני מבקשת לשים לרגע בצד את הנושא הכספי ולהתמקד בתגמולים חומריים פחות.

במקרה הטוב, הפסיכולוגית אינה מפעילה רק את מיומנויות האמפתיה שלה ועדיין לא נגמלה מהאמונה שאנשים יכולים להשתנות. היא קשובה וחריפה, וגם בשתיקות ממושכות, מרות, מנסה להבין מה קורה ולא שוקעת, נניח, בהכנת רשימת הקניות השבועית שלה. למעשה, לא רק שהיא מצליחה להשאיר מחוץ לחדר הטיפולים את רשימת הקניות, היא גם לוקחת איתה הביתה מדי פעם את מה שקרה בטיפול. לפעמים בעלה מעיר לה שהיא לוקחת ללב יותר מדי. לפעמים היא אומרת לעצמה, אם רק הייתי יודעת לגעת יותר. במילים אחרות, היא באמת מעורבת בטיפול.

ואז, אחרי כל המעורבות הזאת, בדיוק כמו שילדה בת תשע מקנאה בילדות היתומות מהספרים, ומתבגר בן חמש עשרה טורק דלת ונעלם לשלושה ימים, המטופלת- קחו לדוגמא אותי- מגיעה לחדר הטיפולים ואומרת שלום, תודה, הניתוח הצליח אך החולה, אני חוששת, התחרטה. כן, דוק, זה בדיוק מה שקרה: האף החדש יפה יותר, שסתומי הלב פועלים כהלכה, אבל אני, אם לא אכפת לך, מעוניינת באף הקודם הקצת פחוס שלי ובלב שלי, שאולי פועם באי סדר, אבל לפחות פועם בדיוק בקצב שלי.

וכך, אחרי שבועיים-שלושה בהם גיליתי שאכן מדובר בשינוי של ממש ולא בפטה-מורגנה שנובעת רק מחום פברואר וצמא גדול לשינוי, הגעתי אל הפסיכולוגית שלי ממררת בבכי.

זה לא שאני לא שמחה בשינוי; בסופו של דבר הרי בדיוק לשם השינוי אני מכלה את משכורתי ואת עצביה של הפסיכולוגית שלי. ובכל זאת, חיובי ככל שיהיה, השינוי הזה עדיין לא מקוטלג תחת קטגוריית 'זאת אני'. אולי אני לא מתה על האימה שגורמות לי סיטואציות תעסוקתיות מסויימות, ואני בוודאי לא נהנית מהקלות בה אני יודעת להרוס לעצמי, אבל עדיין- זאת אני וכך התרגלתי להכיר את עצמי, ולא קל לי להיפרד.

מאחר והייתי מבועתת למדי מכפיות הטובה שלי, השקעתי את חלקה הראשון של הפגישה שלנו בגילויי חרטה שלא היו מביישים טקס הלקאה עצמית שיעי. באמת שניסיתי לא לבכות מולה על התרחשות השינוי שכל כך ייחלתי לו, אבל איך יכולה בת תמותה לעמוד בפני הטישו הרך והתמונות המופשטות שכאילו זועקים 'אצלנו נכנסים לרגרסיה'?

ומה לפסיכולוגית שלי יש להגיד על זה? יש לה, תסמכו עליה שיש לה.

במובן מסוים, הפסיכולוגית שלי צפויה כמו הידיעה שבאוגוסט יהיה פה חם נורא. יש אמירות מסויימות שאפשר לנבא ברמת וודאות גבוהה למדי שיביאו לתגובה "ומה את חושבת על זה?" או "מאוד נוח לך לשים את זה עלי, אבל נראה לי לשמעשה את מרגישה ש...". מצד שני, התגובות שלה יכולות להיות בלתי צפויות לפחות כמו גשם באקלים טרופי, וכך היה גם הפעם.

בחלק הצפוי של התגובה הנוכחית, הפסיכולוגית שלי נותרה אמפתית וסימפטית לגילויי הצער שלי על הצלחת הטיפול, ובהחלט לא חשבה שחתמתי על איזושהי אמנה המחייבת אותי ליציבות רגשית או לשמירה על זכויותיה כפסיכולוגית.

החלק הפחות צפוי של התגובה הגיע אחרי הרהור ממושך ומדיטטיבי שאולי אפשר לפסיכולוגית שלי להתמקד, אבל אצלי בעיקר עורר את רמת החרדה ואת התהייה איזו תסביך או פתולוגיה בדיוק היא מנסחת עבורי עכשיו. "זה מאוד מעניין", שיתפה אותי הליידי מהרהורי ליבה, "שבעבודה את מרגישה 'לא את' כאשר את מוותרת על עמדת הטרבל מייקר, וגם כאן בשיחה שלנו מאוד חשוב לך להדגיש בפני כמה את לא בסדר, בועטת ומורדת. "כאילו העמדה הבסיסית שלך", היא הוסיפה אחרי מחשבה נוספת, "היא 'אני לא בסדר משמע אני קיימת'. מה דעתך?"

דעתי, גם אם לא הבעתי אותה בקול, הייתה שהגיע הזמן לסיים את הפגישה.

עם כל חיבתי לז'אנר המודעות העצמית, אחד הדברים המתסכלים ביותר עבורי הוא זיהוי עוד "דפוסים בעיתיים" שמשמעם עוד עבודה טיפולית שמשמעה עוד מאמץ רגשי אינטנסיבי. המחשבה שיש עוד שכבה של קשיים שמוטבעת אי שם ב-DNA הלא מודע הפסיכולוגי שלי היא מתסכלת במובן הסיזיפי ביותר של המילה. אני יודעת שזיהוי דפוסים בעיתיים הוא לחם חוקה של הפסיכולוגית שלי, אבל בכל זאת, למה שגם היא לא תחתור לאיזה שינוי מרענן? למה שגם היא לא תנסה, לפחות פעם אחת, לנטוש את הרגלה האוטומטי לזהות דפוסים בעיתיים ולהגיד משהו פשוט כמו, 'וואו, זה באמת ממש מפחיד להשתנות. איזה סיוט זה להיות בטיפול פסיכולוגי לפעמים, נכון'? או בקיצור- למה שלא נדבר הפעם על הפחד שלה להשתנות?

אבל הנה, שוב אני עוקצת ובועטת. מה אתם יודעים, מסתבר שיש דברים שלא משתנים גם תחת לחץ פסיכולוגי מתון עד בינוני.

אנשי מקצוע בתחום

טיפול פסיכולוגי

עוד מאמרים שיעניינו אותך