תפריט נגישות
חיפוש

הרהורים מחדר הטיפולים והפעם: לפעמים סיגר הוא רק סיגר

הרהורים מחדר הטיפולים והפעם: לפעמים סיגר הוא רק סיגר

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

אחד המונחים שאף פעם לא הבנתי הוא "איחור אופנתי". כמה אופנתי יכול להראות הדייט שלי אחרי שחיכיתי עשרים דקות בלחות התל אביבית? ולמה אני אמורה להרגיש נורא "שיק" כשאני נכנסת למסיבה שכבר התחילה, כשכולם שקועים בשיחה והמשקה היחיד שנשאר זה בריזר בטעם אבטיח?

אם להיות כנה, הבעיה האמיתית היא לא האיחור אלא הצורך לתרץ. באמת, אני מוכנה להינזף, להיענש, לבטל- הכל ורק לא למלמל דברי הסבר שלשני הצדדים ברור שהקשר בינם לבין המציאות מקרי במקרה הטוב ופתטי במרבית המקרים.

נכון שלמבוכה העצומה שלי מדקלום תירוצים אידיוטיים היו לא פעם השלכות לא נעימות, אבל לאורך השנים, איכשהו, הצלחתי למצוא מקומות עבודה סלחניים יחסית ובאוניברסיטה אני פשוט מאחרת רק לאולמות ענק עם דלתות אחוריות מסבירות פנים ו-late friendly. בקיצור, בדרך כלל אני מוכנה לקום חצי שעה מוקדם יותר ולוותר על הקפה הראשון של הבוקר(!) רק בשביל להמנע מאיחורים דורשי תירוץ. ובכל זאת, אחרי כל ההקדמה הזאת, דווקא אני איחרתי בשבוע שעבר ברבע שעה לפסיכולוגית שלי.

אני יודעת שזה נשמע כמו תירוץ, אבל זה לא. באמת עיכבו אותי בעבודה באותו יום, ובאמת היה חפץ חשוד שהביא לחסימת חצי רחוב. שלא לדבר על זה שרגע לפני שיצאתי מהבית החתולה שוב הפכה את הפח בחיפוש אחרי אלוהים יודע מה.

ועדיין, למרות שזאת האמת, הרגשתי כמו תלמידת חטיבה נזופה כשדקלמתי את כל זה לפסיכולוגית שלי, שאפילו לא טרחה להסוות את הגבה המורמת שלה. "מעניין", היא אומרת לי, "שהאיחור שלך- השני בסך הכל, נכון?- מגיע דווקא עכשיו".

יקיריי הפסיכולוגים, שימו לב: גם אנחנו המטופלים מפתחים עם הזמן רגישות מוגברת לניואנסים. ולכן, כשאנחנו רואים את המבט האמפתי מוחלף במבט סקפטי וכשאנחנו שומעים ביטויים כמו "מעניין ש-" או "יכול להיות שיש קשר בין-", מתחיל אצלנו רצף של תגובות פיסיו- פסיכולוגיות בלתי נשלטות. אצלי, למשל, מתחיל רעד קל בכפות הידיים ומנגנוני ההדחקה מתחילים לדהור על 150 קמ"ש.

למרות שאני תופסת את הפסיכולוגית שלי כאישה אינטלגנטית וחדת תפיסה במיוחד, הסברתי עוד פעם, לאט וברור, את הסיבות לאיחור: העבודה, החפץ החשוד, החתולה. היא הקשיבה בסבלנות ראויה לציון והעירה (באופן קצת פחות לציון) שמעניין שגם בפעם הקודמת בה איחרתי זה היה בעקבות פגישה קשה.

אוקיי, אחד אפס. אני נאלצת להודות שבפעם הקודמת שאיחרתי זה היה אחרי שהיא הציעה לי לעבור לטיפול פעמיים בשבוע ואני, איך להגיד בעדינות, לא ממש התחברתי לרעיון. לשם ההגינות, אני מוכנה להכיר בכך שגם בפגישה שקדמה לאיחור הנוכחי שלי נגענו בכמה נושאים שלא היה לי פשוט לדבר עליהם. ובכל זאת, יש רגעים כאלו שבהם את יכולה רק לקלל את הזיכרון המצוין של הפסיכולוגית שלך. ואם יש לך טיפת נימוס ולא נעים לך לקלל בקול, את יכולה רק להתאפק לא להתחיל לדמוע כשהיא אומרת בשקט "אולי לא פשוט להיות כאן ביחד עם הקושי".

ובכל זאת.

אני מבינה שזה "מעניין" שאני מאחרת רק אחרי פגישות קשות ושייתכן שזו הדרך שלי להקל על עצמי, אבל אמירות כאלו גורמות לי לתהות- האם למציאות באמת אין שום משקל בעיני הפסיכולוגית שלי? האם הקונקרטי, המוחשי והממשי הן מילים גסות באקדמיה לפסיכולוגיה? למיטב ידיעתי, אפילו פרויד שהיה הוגה רעיון 'הדטרמיניזם הפסיכולוגי' וטען שלכל התנהגות יש גורם נפשי, טען מתישהו ש"לפעמים סיגר הוא רק סיגר".

בקיצור, בדיוק לפני שהעליתי את הסוגיה הזאת בפני הפסיכולוגית שלי, הפלאפון שלה צילצל.

עד לפגישה האחרונה שלנו זה מעולם לא קרה, ככה שאין לי מושג איך הרשיתי לעצמי לציין בפניה בקור רוח ש"מעניין שדווקא היום שכחת לסגור את הפלאפון".

אולי חשבתי לעצמי ש'ההגנה הכי טובה היא ההתקפה', אבל מסתבר שאמצעים שיעילים מול רב בני האדם לא בהכרח עובדים על פסיכולוגים. "באמת מעניין", היא אומרת בלי להניד עפעף, "איך את מסבירה את זה?"

אני לא רוצה להיכנס לפרטים אבל ההסבר שלי לצלצול הפלאפון שלה חשף כמה הנחות בסיס די מצערות שיש לי לגבי היכולת של אנשים אחרים להקשיב ולהישאר איתי גם כשקשה לי.

לא שזה לא היה דיון משמעותי ורלוונטי לחיים שלי, אבל עדיין, זה לא "מעניין" שגם כשאני שואלת את הפסיכולוגית שלי שאלות ישירות איכשהו השיחה תמיד חוזרת אלי?

אנשי מקצוע בתחום

טיפול פסיכולוגי

עוד מאמרים שיעניינו אותך