תפריט נגישות
חיפוש

כשאין שקט אחרי הסערה: התמודדות עם אירועים טראומטיים

כשאין שקט אחרי הסערה: התמודדות עם אירועים טראומטיים

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

אתה פותח את העיתון בבוקר ולצערך קורא שוב על תאונת דרכים שגבתה את חייהם של שני אנשים, על רעידת אדמה קטלנית במזרח ועל קטטה במועדון בה נדקרו לפחות שלושה בני נוער. בהמשך היום סביר להניח שאירועים אלו יפרחו מזיכרונך, אך מה קורה לניצולים של אירועים אלו עם תום האירוע הטראומטי? גם כאשר הפגיעה הפיסית הכרוכה באירוע אינה קשה, עשויים אירועים טראומטיים להותיר חותם נפשי משמעותי.

אירוע טראומטי הוא אירוע הכולל סכנת חיים או סכנת פגיעה משמעותית בשלמותו הפיסית של האדם עצמו או אחרים. אירועים אלו כוללים תאונות, מלחמות, תקיפות פיסיות ומיניות וכן הלאה. באופן טבעי, מעוררים אירועים אלו פחד ומצוקה ולא נשכחים במהרה. מרבית האנשים הנחשפים לאירועים טראומטיים חוזרים לתפקוד מלא, אך כ-8% מהאוכלוסייה במדינות העולם המערבי לוקים בעקבות אירועים אלו בהפרעה פוסט טראומטית.

מיקי דורון, פסיכולוג קליני בכיר המתמחה בטיפול בטראומה, מסביר מהי הפרעה פוסט טראומטית וכיצד כדאי לנהוג כאשר אדם קרוב עובר אירוע טראומטי:

לדבריו של מיקי דורון, הפרעה פוסט טראומטית היא הפרעת חרדה אשר מתבטאת בסימפטומים שונים. התגובה המרכזית לאירוע הטראומטי היא תגובת פחד וחרדה, המתעוררת בתגובה להיזכרות באירוע הטראומטי או בתגובה לגירויים המזכירים אותו (למשל, ריחות של שריפה, השעה ביום בה קרה האירוע). ביטויים נוספים של חרדה זו הם סיוטים, פלשבקים, דריכות ובהלה ומחשבות וזיכרונות חוזרים של האירוע. מאחר והאירוע הטראוטי הופך דומיננטי כל כך, עשויים להופיע גם קשיי ריכוז בתחומים שונים (לימודים, שיחה, קריאה) ולעוררות מוגברת הכוללת רגזנות, קופצנות, קשיי שינה, פאניקה וכן הלאה.

תגובה אופיינית נוספת לאירועים טראומטיים היא הימנעות ממצבים, אירועים או מחשבות המזכירים את האירוע (ולכן גורמים למתח וחרדה) או נחווים כמסוכנים ומאיימים. דוגמאות להימנעות הן מצב בו אדם נמנע מנסיעה ברכב לאחר תאונת דרכים, אישה נמנעת מכניסה לבתי קפה לאחר פיגוע וכן הלאה. במקרים מסוימים עשויה ההימנעות להביא לפגיעה משמעותית בתפקוד.

תחושות ורגשות נוספים הנלווים פעמים רבות לאירוע הם ייאוש ואף דיכאון ("אני לא נהנה יותר מהחיים, לא שווה לחיות ככה") או כעס המופנה כלפי האשם באירוע (הנהג הפוגע, התוקף), אנשים אחרים המעורבים בעקיפין באירוע (הצוות הרפואי, המשטרה), כלפי אלוהים ש"נתן שזה יקרה לי" ואפילו כלפי בני משפחה וקרובים ש"לא מבינים מה עובר עלי". כמו כן, מופיעות לעיתים תחושות אשמה ובושה על דברים אותם עשה או לא עשה האדם במהלך האירוע הטראומטי. למשל- "אם לא הייתי מתלבשת כך הוא לא היה תוקף אותי", "הייתי יכול להציל אותה אם הייתי אמיץ או נבון יותר" וכן הלאה.

"כולנו מגיבים לאירועים טראומטיים", מסביר מיקי דורון, "אך כאשר התגובה נמשכת זמן רב מדי עשויה להתפתח הפרעה פוסט טראומטית. באופן כללי, אנחנו מצפים שאחרי יומיים שלושה יתחיל האדם להתארגן מחדש ושתוך ארבעה שבועות תהיה חזרה לתפקוד מלא, כפי שהיה לפני האירוע".

"בעבר", מוסיף דורון, "האמינו כי אנשים מסוימים נמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח הפרעה פוסט טראומטית, אך כיום נראה כי אחד הגורמים המשמעותיים הוא האופן בו נתפס האירוע ועד כמה האדם חווה עצמו כחסר אונים: שני אנשים עשויים לעבור את אותו האירוע ולהפגע באופן דומה, אך אחד מהם ירגיש כמו שורד גיבור והשני יתמלא אשמה ותסכול מכך שלא עשה יותר או פעל בדרך שונה".

מה אפשר לעשות כדי להקל על אדם קרוב שעבר אירוע טראומטי? האם יש דרך למנוע את התפתחות ההפרעה הפוסט טראומטית?

הדבר החשוב ביותר לעשות הוא לזכור שלכל אחד מאיתנו יש דרך התמודדות שונה עם מצבי לחץ. חלק מהאנשים רגישים ואיטיים יותר בהתמודדות עם שינויים, וחשוב לכבד את הקצב הטבעי ואת יכולת הריפוי העצמית של כל אדם. זאת, כל עוד תפקודים בסיסיים כמו שינה, תיאבון וכד' לא נפגעים באופן משמעותי. לדוגמא, אנשים מאוד שונים זה מזה בצורך שלהם לדבר ולשתף בחוויה הטראומטית וחשוב לכבד את רצונם: חלק מן האנשים כמעט ולא מעוניינים לדבר על האירוע ואין טעם ללחוץ עליהם, כל עוד נראה כי תפקודם תקין. לעומת זאת, חלק מהאנשים מרגישים צורך לשתף באירוע ולעבד אותו שוב ושוב מול אנשים אחרים ויש לאפשר זאת ולהציע תמיכה רבה ככל הנדרש. התחום היחיד בו כן כדאי לנקוט עמדה ברורה יחסית הוא הכוונה לחזרה לתפקוד השוטף (בית ספר, חיי חברה, עבודה): אפשר לקחת יום-יומיים של פסק זמן כדי להתאושש מהאירוע אבל מעבר לכך כדאי לכוון לחזרה לתפקוד כדי שלא יתפתח קושי בחזרה לשגרה.

כאשר מדובר בילדים שעברו אירוע טראומטי, להורה יש השפעה רבה עוד יותר על השפעת האירוע. האופן בו ילדים מפרשים אירועים מושפע במידה רבה מהמסר שמעבירים ההורים: לא פעם אנחנו רואים ילדים שנופלים ומקבלים מכה, אך מתחילים לבכות רק כאשר הם קולטים את בהלת ההורה. באופן דומה ההורה משפיע גם על תגובת הילד לאירוע הטראומטי, ולכן כדאי להעביר מסר לפיו "באמת קרה לך/לנו דבר קשה, אבל אנחנו כאן איתך כדי לעבור את זה יחד ובמידת הצורך יכולים לעזור לך בהתמודדות". אמירה מסוג זה מעבירה מסר של תמיכה, אמון ביכולת ההתמודדות של הילד וביטחון ביכולת לעזור לו, ולכן עשויה להקטין את תחושת חוסר האונים והמצוקה.

מתי כדאי לפנות לעזרה מקצועית?

אנשים רבים מצליחים להתמודד עם האירוע הטראומטי ללא עזרה מקצועית ולכן לא כדאי לפנות לטיפול באופן אוטומטי. יחד עם זאת, אם התגובות הראשוניות של קשיי שינה, סיוטים, עצבנות, פלשבקים, עוררות יתר, או קהות רגשית אינן חולפות תוך שבוע או עשרה ימים, כדאי לפנות לייעוץ מקצועי.

מהם הטיפולים המומלצים להתמודדות עם טראומה?

באופן כללי, טיפולים דינמיים מהסוג שפותח ומנתח את האירוע הטראומטי ומקשר אותו לאישיותו וחוויות העבר של האדם, יעילים פחות בתקופה שמייד לאחר האירוע. התקופה שלאחר האירוע הטראומטי היא תקופה רגישה ופרשנות של המטפל עשויה להיתפס כהסבר לטראומה או כמסר לפיו האדם אינו מתמודד כראוי. טיפולים אלו עשויים להיות יעילים בשלב מאוחר יותר ולאפשר עיבוד של האירוע והשפעותיו. באופן עקרוני, כאשר מדובר בטיפול בהפרעה שהתפתחה אחרי אירוע טראומטי מומלץ לפנות לטיפול באוריינטציה קוגניטיבית התנהגותית: טיפולים אלו ממוקדים בניטרול או הפחתת הסימפטומים הפוסט טראומטיים (הימנעות, חרדה, דריכות מוגזמת וכד') ובחזרה לתפקוד.

על המטפל - מיקי דורון

מיקי דורון הוא פסיכולוג קליני מומחה, מדריך, בוגר ה-International Training Program at The Karl Menninger School of Psychiatry & Mental Health, והשתלמות בטיפול קוגניטיבי התנהגותי ב- Center for the Treatment and Study of Anxiety בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה. מוסמך במנהל מערכות בריאות, לשעבר קב"ן (קצין בריאות הנפש הראשי) של צה"ל.

מיקי דורון משמש כיועץ בכיר במשרד הביטחון לטיפולים בנפגעי טראומה, מנהל פרויקט ה-PTSD עבור האגף לשיקום נכים של משרד הביטחון ומנהל מרכז לייעוץ לטיפולים נפשיים. כמו כן, הוא מטפל בגישה הפסיכואנליטית והקוגניטיבית התנהגותית ביחידים ובזוגות. חבר ומורה מטעם הקואליציה הישראלית לטראומה ,ITC ומורה ומדריך בבית הספר לפסיכותרפיה ממוקדת קצרת מועד. מחבר הספר "חשיפה ממושכת, המדריך לטיפול בהפרעה פוסט טראומתית" יחד עם פרופ' עדנה פואה וד"ר אלנא ידין. מורה ומדריך לטיפול בהפרעה הפוסט-טראומתית.

תחומי מומחיות:
פוסט טראומה

אנשי מקצוע בתחום

פוסט טראומה

עוד מאמרים שיעניינו אותך