תפריט נגישות
חיפוש

"אני לא אהיה כמו אמא שלי!" או שכן?

"אני לא אהיה כמו אמא שלי!" או שכן?

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

כמעט כל אחד מאתנו הכריז, בשלב מסוים של ילדות או ההתבגרות שהוא לא יהיה כמו אמא או אבא: לעולם לא יהיה דאגן כל כך, לעולם לא ינדנד ויכנס לעניינים שאינם נוגעים לו, לעולם לא ילחץ ויערים ציפיות תובעניות... והרשימה, כנראה, עוד ארוכה ביותר.
מדוע אנחנו חוזרים על טעויות של הורינו ומה גורם להורות שלנו להיות דומה כל כך להורות שחווינו? איך משתחררים מדפוסי הורות אוטומטיים ובלתי רצויים? על כך בכתבה הנוכחית.

אמאל'ה, אני אמא כמו אמא?

כל אדם שבוחר להיות הורה מגיע אל ההורות עם פנטזיות על סוג ההורה שיהיה. אנשים מעטים בלבד מפנטזים להיות "בדיוק כמו ההורים שלי" ובכל זאת מגלים שוב ושוב שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ. מדוע, אם כן, אנחנו מתנהגים באופן דומה לאופן בו הורינו התנהגו? התשובה לכך מורכבת ונוגעת בתהליכים פסיכולוגיים שונים, אך לפני שנצלול אל הגורמים הפסיכולוגיים, חשוב לזכור גם את השינויים הקוגניטיביים החלים בנו לאורך השנים ומשנים את האופן בו אנו חושבים, תופסים ומעריכים סיטואציות שונות. בגילאי הבגרות אנו רואים סיטואציות ואירועים באופן שונה מהאופן בו ראינו אותם בגיל צעיר יותר ובהתאם- התנהגויות הוריות אשר נחוו על ידינו כמכעיסות, חסרות היגיון, "לוחצות" ומופרכות, נתפסות באופן שונה מאוד בבגרותנו.

דוגמה בולטת היא השנוי שחל באופן בו אנו מעריכים סיכונים. המערכת המוחית הקשורה בהערכת סיכונים ובבקרה על התנהגות אימפולסיבית ממשיכה להתפתח עד שנות ה-20 המוקדמות, כך שבאופן טבעי- סיטואציות אשר בגיל ההתבגרות פשוט לא ידענו להעריך כמסוכנות, נחוות על ידינו כמסוכנות ביותר כאשר אנחנו הופכים להורים למתבגרים. כך, למשל, יש סיכוי סביר שהיום אתם מתבוננים בהשתאות על הטיול שלכם בדרום אמריקה ותוהים איך יכול להיות שהעזתם לצאת למסלול עם מדריך מפוקפק או להשתתף ברפטינג שלא בעונה. שינוי תפיסתי מסוג זה מסביר גם את העובדה שבגיל ההתבגרות עליתם על טרמפים מתוך ביטחון ה"לי זה לא יקרה", בעוד שאם הבת שלכם תעלה על טרמפ היא תקורקע למשך שבועיים, לא משנה כמה פעמים היא תגלגל עיניים ותמחה על כך שאתם פשוט לא מבינים ו-כן, שהיא בחיים לא תעשה את זה לילדים שלה.

כמובן, הסיבות לכך שאנו מאמצים דפוסי הורות דומים לאלו של הורינו אינן קשורות רק בהערכות בוגרות ומדויקות יותר של סיטואציות שונות. גם אם אנחנו מתנגדים באופן עמוק להתנהגויות מסוימות של הורינו, ואפילו במקרים בהם אנחנו מצליחים להימנע מההתנהגויות הספציפיות שהיו בלתי נסבלות עבורנו כילדים ומתבגרים- דפוס היחסים עם הורינו מחלחל לכל מערכות היחסים שלנו. כך, למשל, אם הקשר שלנו עם הורינו אופיין בחודרנות ובקושי בהשגת נפרדות, מוטבע בנו דפוס יחסים המבוסס על חודרנות: נוצרת מעין משוואה פנימית ולא מודעת לפיה "קרבה/אהבה=חדירה", ובה אוטונומיה, מרחב אישי ועצמאות נחווים כאיום על הקשר. "משוואה" זו מופעלת בכל הקשרים שלנו מאחר והיא מבטאת את הדפוס הבין אישי המוטבע בנו. עם זאת, דפוס זה עשוי לבוא לידי ביטוי באופן בולט במיוחד במסגרת הקשר האינטנסיבי והמשמעותי הנוצר עם ילדינו. בהתאם, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו נמנעים בקנאות מהתנהגויות ש"הטריפו" אותנו ככניסה לחדרו של המתבגר בלי לדפוק או "חקירה" של חבריו הטובים- אך בו זמנית מנצלים כל הזדמנות לחיטוט בפייסבוק שלו, ו"חופרים לו" באופן שמפעיל לחץ רב ליצירת אינטימיות רגשית אינטנסיבית. כך, נוצר מצב מורכב בו הדרך היחידה בה אנו יודעים לאהוב ולהיקשר לילדינו היא דרך המבוססת על דפוסי קשר אשר גרמו לנו עצמנו תסכול וקושי רב בשלבי חיים מוקדמים יותר.

מעבר לכך, חשוב לזכור כי במסגרת יחסנו עם הורינו אנחנו לא מפנימים רק דפוסי קשר אלא גם ערכים ותפיסות עולם- ואלו משפיעים גם כן על סגנון ההורות שלנו. למשל, אם טבועה בנו חרדה עצומה מהאפשרות שלא להצטיין ו"להגיע רחוק בחיים", אנחנו יכולים בקלות להתנהג באופן דומה להורינו ולהפעיל לחץ חזק להצטיינות על ילדינו. גם במקרה זה, ההתנהגות שלנו לא תהיה בדרך כלל שכפול ישיר של היחס של הורינו אלינו אלא תבטא מעין עירוב של הערכים והעמדות שההורים הנחילו לנו ושל תפיסותינו ואופיינו האישי. כך, למשל, אנחנו עשויים להיות מופתעים לגלות שאנחנו אמנם לא הורים המפעילים לחץ רב על הצטיינות לימודית- אך שהילד מסתיר מאתנו קשיים חברתיים מאחר והוא יודע עד כמה קריטית לנו הצלחתו החברתית.

להפיל את התפוח רחוק מהעץ או: איך להיות ההורה שאני רוצה להיות?

כאשר אנו הופכים להורים, אנחנו מגלים פעמים רבות שבחירות והתנהגויות הוריות רבות הן הגיוניות, או לפחות מובנות, יותר מכפי שחווינו אותן בילדותנו. עם היבטים אלו של ההורות שלנו אנחנו חיים בשלום (יחסית), מתוך תחושה שגם אם בחירות מסוימות שלנו מכעיסות את ילדינו- ובפרט בחירות הנוגעות להיבטים כמכסת הממתקים היומית או שעת החזרה מבילוי- אנו עדיין מאמינים בהן ועומדים מאחוריהן.

לעומת זאת, הרגעים בהם אנו מגלים בבהלה ש"לא יכול להיות, זה בדיוק מה שאמא שלי היתה עושה!!!" הם רגעים בהם אנחנו עשויים לרצות יותר בחירה וחופש בהתנהלותנו ההורית, ופחות אוטומטיות ושחזור.

לא קל להשתחרר מדפוסים המוטבעים בנו באופן עמוק ובהתאם, רגעים אלו של מודעות לדמיון להורים עשויים להוביל אותנו למסלול התמודדות בעייתי. אחת הטעויות השכיחות בהקשר זה היא ניסיון לאמץ דפוס התנהגות הפוך לגמרי מזה של ההורים. כך, למשל, הורים שחוו בילדותם לחץ רב בתחום הלימודי עשויים לאמץ עמדה מוקצנת של היעדר מעורבות, ובכך למנוע מילדיהם את הפיקוח הדרוש לבניית ציפיות מעצמם ולמימוש הפוטנציאל הלימודי שלהם. תגובה שכיחה נוספת לגילוי הדמיון להורים היא התעוררות חוויה קשה של אשמה, אשר מביאה פעמים רבות ל"התקפלות" מדרישות הוריות נורמטיביות, לניסיון לפצות את הילד על הנזק (האמיתי או המדומה) ולפגיעה בדימוי העצמי ההורי.

השאלה המתבקשת בנקודה זו היא כיצד ניתן בכל זאת ליצור מצב בו אנו מאמצים את החלקים הטובים יותר של ההורות של הורינו, ונפרדים מהחלקים הפחות רצויים?
התשובה המרכזית לכך היא הקשבה ומודעות. אם יש לנו מידה מסוימת של מודעות עצמית, אנו מגיעים לבגרות עם כמות נאה של ידע על עצמנו- על הצדדים החזקים והטובים שלנו, ועל החולשות והקשיים. הנחת הבסיס שלנו צריכה להיות שאישיותנו, על מכלול החוזקות והחולשות שלה, באה לידי ביטוי בקשר עם ילדינו. בהתאם, נכונות שלנו לבדוק כיצד אלו באים לידי ביטוי בהורות שלנו תחשוף פעמים רבות את המקומות בהם אנחנו נהיים ההורים שלנו. מעבר לכך, אחד היתרונות המרכזיים- גם אם הלא תמיד נעימים- של ילדים ומתבגרים הוא שהם מתריעים בפנינו, באמירות ישירות או דרך סימפטומים, כאשר דבר מה בהורות שלנו אינו פועל כשורה. הרצון שלנו לחוות את עצמנו כהורים טובים לילדינו גורם לנו לא פעם לבטל "התרעות" אלו. יחד עם זאת, כאשר אנחנו מוכנים לחשוב ברצינות על אמירות כמו "אתם אוהבים את רוני (אחות הקטנה) הרבה יותר!", "את כל הזמן חופרת אז לא בא לי לספר לך" או "זאת בעיה שלי אם אני רוצה ללבוש משהו לא אופנתי"- יש סיכוי סביר שנוכל ללמוד מילדינו לא מעט על ההורות שלנו, ולמעשה גם על זו של הורינו. ייתכן והרחבת המודעות לאופן בו אנו מתנהגים כהורים תאפשר לנו לשנות היבטים אוטומטיים ופחות רצויים וייתכן שנרגיש שאנחנו זקוקים לעזרה מקצועית (טיפול פסיכולוגי או הדרכת הורים) כדי להביא לשינוי המיוחל. בכל מקרה, הנכונות להתבונן בקשר בין ההורות שחווינו לבין סגנון ההורות שלנו עצמנו היא תהליך חשוב ומלמד, אשר יכול להיות נקודת הפתיחה לתהליך בו יהיה לכם יותר חופש להיות ההורים שאתם רוצים להיות.


יעניין אותך גם: פסיכולוגיה, פסיכולוג ילדיםפסיכולוג בחיפה

אנשי מקצוע בתחום

טיפול נפשי

עוד מאמרים שיעניינו אותך