כולנו משתמשים בהגנות מפני מצבי דחק בחיים: אנו שוכחים, לעיתים, אירועים מביכים שקרו לנו ומרגישים ש"זה לא באמת קורה לי" ברגעים הראשונים של אירועים מאיימים.

דיסוציאציה (הפרדה, ניתוק) היא מנגנון הגנה, המאפשר לשרוד מצב מכאיב באופן קיצוני או חוויה בלתי נסבלת. מנגנון זה עומד בבסיס הפרעת הזהות הדיסוציאטיבית המאופיינת בקיומן במקביל של מספר זהויות אצל אותו האדם. עד לא מזמן היה נהוג לכנות את התופעה הפרעת אישיות מרובה (או בכינוי העממי יותר "פיצול אישיות"). בעבר, ובתרבויות שונות, התופעה קיבלה גוון מיסטי כ"דיבוק" הנכנס באדם, או שד המשתלט עליו (תופעת ה"אסלאי" בתרבות המרוקאית). כיום ההפרעה נתפסת כמקרה קיצוני של ניתוק כמנגנון הגנה בפני חוויות בלתי נסבלות. היא שונה ונפרדת בהופעתה ובגורמים לה מהפרעות פסיכוטיות או הפרעות אישיות, אליהן היא יכולה להיות משויכת בטעות.

הפרעה כרונית ממשפחת ההפרעות הדיסוציאטיביות. האדם בעל ההפרעה מתנהג ותופס את עצמו ואת סביבתו דרך יותר מאישיות אחת. המעבר מאישיות אחת לאחרת הוא לעיתים קרובות פתאומי ודרמטי, וישנה תופעה של אמנזיה (שכחה) בקשר לאירועים וחוויות שנחוו ע"י האישיות האחרת. לכל אישיות יש שם וזהות מגובשת משל עצמה, הכוללת זיכרונות, מערכות יחסים ודרכי התנהגות אופייניות. לעיתים ישנה מודעות חלקית של הזהויות השונות זו לזו, או שישנה זהות דומיננטית אחת, שזוכרת ויודעת את המתרחש בכול מצבי הזהות האחרים. הזהויות השונות יכולות להתייחס זו לזו בשם, ולחוות זו את זו בצורה חברית או עוינת. לרוב הזהות המודעת לקיומן של האחרות היא זאת שנושאת את השם הרשמי המקובל של האדם, והיא בעיקר האישיות שמגיעה לטיפול. שאר הזהויות יכולות להיות מגוונות, ולהיות משויכות למוצא, גיל או מגדר שונים זו מזו. תסמיני דיכאון או חרדה שכיחים, כמו גם שכחה של תקופות בחיים, במיוחד שכחת- ילדות. כשהזהויות האחרות אינן באות לידי ביטוי האדם יכול לתפקד בצורה יציבה ונורמאלית.

אישיות דיסוציאטיבית מאובחנת כאשר מתקיימים התסמינים הבאים:

• המצאות שתי זהויות או מצבי אישיות מובחנים או יותר. לכול אחת מהן דרכי תפיסה, התייחסות וחשיבה בקשר לעצמי ולסביבה.
• לפחות שניים ממצבי הזהות או האישיות משתלטים על התנהגות האדם באופן חוזר.
• חוסר יכולת להיזכר במידע אישי מהותי, שהוא נרחב מכדי להיות מוסבר כשכחה.
• ההפרעה אינה מיוחסת להשפעה ישירה של שימוש בחומרים (כמו מצבים של "בלאק אאוט" או התנהגות כאוטית תחת השפעת אלכוהול למשל) או למצב רפואי כללי (לדוגמה איבוד הכרה וזכרון בהתקף אפילפטי קשה-  complex partial seizure). בילדים: התסמינים לא מיוחסים לחברים דמיוניים למשחק או משחקי פנטסיה אחרים.

אבחנה מבדלת: לעיתים קרובות ישנה אבחנה מוטעית של הפרעת אישיות גבולית או אחרת, סכיזופרניה, או מקרה קיצוני של הפרעה בי- פולארית.

אין אחדות דעים בקשר לשכיחות ההפרעה. ישנם חוקרים שמסיקים שהיא נדירה, ואחרים חושבים שהיא לא מאובחנת במקרים רבים, לכן שכיחותה למעשה גבוהה מהידוע לנו. מחקרים מבוקרים מדווחים שאבחנת ההפרעה שכיחה בטווח של 0.5 עד 2 אחוז, מתוך כלל הפונים לטיפול פסיכיאטרי. רובן הגדול של המאובחנות (בין 90 ל 100 אחוז) הינן נשים. ישנה השערה בקרב חוקרים וקלינאים, שגברים לא מאובחנים משום שהם מגיעים למערכת המשפט הפלילי כעבריינים, ולא למערכת בריאות הנפש. אבחון ההפרעה נפוץ במיוחד בסביבות גיל 30, למרות שבדרך כלל הסימפטומים צצים כ 5 עד 10 שנים קודם לאבחנה.

לעיתים קרובות ההפרעה מופיעה בלווית הפרעות חרדה, מצב  רוח, הפרעות סומטופורמיות, בעיות בתפקוד מיני,הפרעות שימוש בחומרים, הפרעות אכילה, בעיות בשינה, והפרעת דחק פוסט-טראומטית.

רובם הגדול של הסובלים מהפרעת זהות דיסוציאטיבית עברו חוויה טראומטית בעברם, כהתעללות פיסית או מינית (בד"כ גילוי עריות) בילדות או עדות למוות אלים. ישנו קשר ברור בין האירוע הטראומטי להפרעה, אך עדיין אין בכך הסבר שלם. כנראה שמעורבים גם נטייה מולדת להתפתחות המחלה, העדר תמיכה חיצונית וגורמים סביבתיים נוספים,שהופכים את האדם לרגיש וחלש יותר בהתמודדות עם טראומה.

• גורמים פסיכולוגיים: מסבירים את התפתחות ההפרעה כניסיון להגן על הנפש בפני החוויה הטראומטית הבלתי נסבלת. יש המשתמשים בתיאורית ההתקשרות של בולבי כדי להסביר את התופעה: התעללות מתמשכת מצד דמות ההיקשרות (אחד ההורים) שהילד תלוי בה להישרדותו, היא דבר שיכול להיות בלתי נתפס ע"י הילד. ההתנתקות היא דרך להתרחק מהסיטואציה, במיוחד כשההתעללות נשמרת בסוד ואין אפשרות לתמיכה חיצונית. כמו כן, ישנה השערה הגורסת שהנטייה לפתח את ההפרעה קשורה לחולשת אגו מולדת, המקשה על המנגנון הנפשי לגייס כוחות ולהכיל תפקודים שונים בו זמנית (קשורים לכך מאפיינים נוספים כמו הנטייה להיסחף ולהישאב לחלומות ופנטזיות, והנטייה להיכנס בקלות למצב היפנוטי). לדוגמא, מתוך תחושות כאב, חוסר ישע ואשמה המתעוררות בעקבות הטראומה עשויה להופיע הזדהות עם התוקף כמנגנון הגנה, כשחלק אחר של האישיות לוקח את תפקיד המנחם והשומר, והקורבן גם הוא נשמר כאישיות נפרדת.
  היעדר תמיכה סביבתית ומודלים חיוביים לחיקוי מגבירים את הסיכון ללקות בהפרעה מאחר ואינם מספקים כלים יעילים ללמידת התמודדות עם האירוע הטראומטי. 
• גורמים ביולוגים- פיזיולוגים:משערים שיש יסוד ביולוגי- פיזיולוגי להפרעה, אך טיבו אינו ידוע כיום. ישנם מחקרים המראים על שוני במדדים פיזיולוגיים בין הזהויות השונות המרכיבות את אותו האדם (כמו רגישות לכאב למשל). בדיקות EEG מצביעות על אבנורמליות של תפקודי המוח באחוז גבוה של מקרים, וישנה השערה שאפילפסיה קשורה לנטייה ללקות בהפרעה.

דרך הטיפול העיקרית היא פסיכותראפיה. לעיתים נעזרים בתשאול תחת השפעת היפנוזה  או סמים. תשאולים אלה יכולים לחשוף אירועים מההיסטוריה האישית, כאשר החיפוש ממוקד בעיקר באירוע הטראומטי, ובזהויות הנוספות ודרך היווצרותן. הטיפול צריך להתחיל בזיהוי כול הזהויות ומאפייניהן, ולקדם הכרות וקשר ביניהן. ע"י אינטגרציה ושיתוף פעולה בין הזהויות  מביאים לשיפור התפקוד וההתנהגות. חשוב לוודא מחויבות כוללת של האדם לטיפול, ולעורר בו את התקווה לשינוי. צריך סבלנות ואורך רוח לקצב האיטי של ההשתנות והאינטגרציה.

טיפול תרופתי: שימוש בנוגדי דיכאון או חרדה יעיל להקלה במקרים מסוימים, אך אינו מחליף את הטיפול הפסיכולוגי. אשפוז נחוץ אם אחת הזהויות (או יותר) היא הרסנית ומהווה סכנה לעצמה, לסביבה, או לזהויות האחרות.