פורום טיפול נפשי

שלום, הבת שלנו(בת 28) נפרדה מחבר שלה בשלוש שנים האחרונות ....היא חזרה לגור אצלנו, (יש מחוץ לבית שני אחים גדולים)
אני ובעלי חושבים שהיא צריכה להשתתף במטלות הבית (חלילה לא מדברת על קניות וכסף ) מה נכון לעשות איך אפשר לשוחח איתה בלי לגרום לכעסים, תסכול וכו'?
תודה

לאחרונה אני נתקלת בכל מיני מטפלים שמציגים את עצמם כ"מטפלים באמצעות קלפים" , מטפלים ב"אמצעות איזון גוף ונפש" וכו'

כמובן שאותם אנשים לא למדו פסיכולוגיה, פסיכותרפיה או קורסים בדימיון מודרך

והשאלה שלי - האם בישראל כל אחד יכול להגדיר את עצמו כ'מטפל' ?

כי הרי, הטיפול עצמו הוא טיפול דומה לטיפול פסיכולוגי

את מגיעה, יושבת על ספה, מולך אדם שמקשיב לך, שמביע אמפתיה
רושם את הדברים, מנסה למצוא איתך פתרונות. על הדרך פותח בקלפים
חובץ פרי או גוזם בריסטול. כל אחד יכול להמציא לו שיטה לטיפול.

אבל האם אין פיקוח על ה'מטפלים' האלה?
האם כל אחד יכול בוקר אחד לקום ולהגיד שהוא מטפל באמצעות קלפי טארוט?
באמצעות ריחות של עשבי תיבול וכו'?

מה לגבי סודיות רפואית או חיסיון כמו שיש לפסיכולוג?

אני מבינה ויודעת שהכי מומלץ ללכת לטיפול אצל פסיכולוג קליני או עובד סוציאלי או מישהואחר מוסמך שקיבל הכרה ממוסד לימודים מוכר ו/או מהמדינה

אבל מה לגבי שאר המטפלים? איך העיסוק שלהם מתקיים?

ליטל קראתי את מה שכתבת ואני מרגישה שגם מולך הכאב שלי שקוף
את כותבת לי כתשובה שזה קשור לפחד שלי מהחלמה וכל זה
זה לא קשור
זה קשור לזה שלא רואים אותי
תדמייני שכל החיים שלך קבלת מכות רצח ברמה שהגוף שלך הפסיק לעבוד
תדמייני שהרעיבו אותך ומנעו ממך לאכל חיים שלמים הביאו לך פרורים של אוכל יבש ודרשו ממך לחיות רגיל כמו כולם
וכשלא הצלחת לחיות רגיל כמו כולם רמסו אותך ירדו עליך התעללו בך והרביצו
ואחרי 20 שנה את נישאת לאהובך ומביאה ילדים והם אוהבים את הבית שיצרת
המכות שקבלת 20 שנה נכנסו לך לתוך הבשר זה כבר לא מכות זה נמק בעצמות ולא רואים כלום מבחוץ כי העור חלק ולבן ולא מספר שהיתה פה שואה
ואת כבר יכולה לאכל מה שאת רוצה
ממש הכל
ואין מי שירעיב אותך יותר
ואת אוכלת כמו משוגעת בבולמוס מטורף ועדיין רעבה כאילו לא נכנס לך פרור לפה
וכואב לך נורא את רעבה והגוף שלך כואב מכל הנמקים והמכות אבל מבחוץ אף אחד לא רואה את זה
כי לא רואים כלום.
והמשפחה כבר לא מרביצה
והכאב שלך הופך להיות ככ שקוף עד שגם את לא מאמינה שאי פעם נעשו לך דברים איומים ואת כועסת שכואב לך ושאת לא מצליחה לשחרר את הכאב
עכשיו תחיליפי את כל הדיבור על מכות קשות למילים קשות
ואת הרעב הנוראי הפיזי לרעב נוראי וחסר של אהבה והורות תומכת ומכילה
הבנת? זהו אני חיה בגהנום
אפילו את לא מבינה אותי
כל הלב שלי נמק אחד גדול
באלי לישוןן ולא לקום
אני חותכת עם סכין יפנית ושונאת את עצמי
מי מדבר על החלמה בכלל
אני רוצה שיכירו בכאב שלי
אני רוצה שיגידו שאני לא אשמה
אני רוצה לבכות בלי להעניש את עצמי אחרי זה
אני רוצה למות
נמאס לי להלחם בעולם המגעיל והאכזר הזה

שלום ליטל,

אני מבינה שאחת הנקודות בחיים שמעכבת אותי, מעבר לסיפור החיים המורכב וכל ההשלכות שלו, זה הביטחון העצמי.
אני מנסה לפרק בכל פעם אירועים שונים במהלך החיים וכשהתרחקתי והגעתי כמעט לנקודת ההתחלה, הבנתי שזו הדרך היחידה שלי להתקדם ולהגיע להצלחה שאני כל כך רוצה.
אני נמצאת בטיפול שהוא עצמו מאתגר. אני לא מטופלת 'קלה' ומתקשה לשתף. האמון בבני אדם הוא גם חלק מהעניין. לאט לאט אני מצליחה לדבר על הדברים או לפחות על חלק מהם. אני כרגע נמצאת בנקודת זמן משמעותית וצריכה להתקדם בעבודה. אני כבר מעל חודש לא הולכת ולא יודעת איך לחזור לשם. יש מישהי שהתנכלה לי לאורך כל הדרך והביאה אותי למצב של חוסר תפקוד. אני צריכה לאסוף מוטיבציה ולחשוב איך אני ממשיכה משם כי אני שבורה.

ליטל אני מיואשת
באלי פשוט לא להיות בעולם הזה יותר
אני תקועה בתוך נפש מעוותת ודפוקה
מפוצצת רגשות אשמה
אובחנתי לפני שנה כגבולית ופוסט טראומטית
עשהייתי מאושפזת הרגשתי שיש הכרה בכאב ובסבל שלי
שאני לא מייצרת דרמות או מגזימה או ממציאה או משקרת
ככל שהזמן עובר אני שןב מרגישה אשמה כבדה שאני לא מצליחה לתפקד ולא מצליה לחיות וגם לא רוצה לחיות
מרגישה אשמה שאני עם חרדת נטישה ככ גדולה שכל קשר הופך לסיוט
מרגישה שהכאב שלי שקוף מאד ואפילו אני לא מצליחה לתת לו מקום
מרגישה שכולם מצפים מנני להבריא כבר
היום בטיפול המטפלת שלי ניסתה להביא אותי למקום של לקחת אחריות על החיים שלי
היא אמרה שאני כל הזמן בדפוס של הכל או כלום ושאא וזה לא הגיוני לרצות שכולם יאהבו אותי הכי ושזה רודני
לא היה גרם חמלה במילים שלה
הרגשתי שאני מתה לה על הספה בקליניקה
אני לא מצליחה להסביר כמה כואב לי וכמה אני מרגישה אשמה
אני רוצה שהיא תגיד לי שאני לא אשמה
שבורדרליין זה לא אשמתי
וגם לא הפוסט טראומה
אני מרגישה שהכאב שלי ככ שקוף ולא רואים אותו
באלי שירביצו לי חזק ושכל הגוף שלי יהיה כתמים כחולים
שיאנסו אותי
שיראו את הכאב שלי שיאמינן לי שכואב לי לעזעזל
אני לא מצליחה להכיל את האשמה הזאת
אני חייבת חמלה והכלה
אני פשוט רוצה למות
לא רוצה להיות פה יותר
אף אחד לא מבין אותיי
כשחזרתי ממנה פגעתי בעצמי פגיעה לא מסוכנת אבל כזאת שרואים אותה
ואז לקחתי כמה קלונקס וישנתי עד הלילה
אני מיואשת
אני מיואשת ובאלי לצרוח ולדמם שכולם יראו את הכאב שלי
זה פסיכי
זה פסיכי

הי, מה שלומכם?
אשמח לעזרה בהגדרת החרדה.
מאז שהייתי קטנה הייתי מתעלפת כשאני רואה דם, הייתי המון בבתי חולים וכילדה הייתי מתעלפת בבית הספר כל פעם שמישהו היה נופל ומדמם או בכל בדיקת דם וחיסון. היום זה משפיע על שאר החרדות ואני מתעלפת כל פעם שאני בחרדה ממש רצינית. במהלך השנים פיתחתי התקפי חרדה קשים כולל התעלפויות ונשארתי בבית תקופות ארוכות למרות טיפול. בשנים האחרונות אני מרגישה יותר טוב אבל יש מספר דברים שעדיין מטרידים מאוד ואשמח לעזרה על ההגדרה שלהם.
אני לא יודעת מתי יגיע ההתקף הבא או מתי אני ארגיש לא טוב פיזית (יש מחלת רקע) אז אני מאוד מתקשה להגיע למקומות מרוחקים מהבית (אפילו מחוץ לשכונה / רחוב). ארוחות גדולות גורמות לי לא להרגיש טוב, אז אני נמנעת מארוחות גדולות ובשנים האחרונות גם מקפאין ובאופן כללי שום אוכל שהוא לא מוכר היטב. גם אם מישהו שאני מכירה וסומכת עליו יכין - אני לא אוכל. כאילו אני מפחדת שהאוכל יעשה לי לא טוב וזה יגרום לחרדה? או שיש בפנים משהו שאני לא מכירה וזה יגרום לי להרגיש לא טוב?עוד משהו שמפריע לי זה תרופות על אותו עיקרון של האוכל. זה מפריע לי הרבה יותר כי יש דברים שאני צריכה לטפל בהם ואני לא כי אני מפחדת ... פעם אחרונה שניסיתי לקחת תרופה שאני לא מכירה, התעלפתי מרוב לחץ... אני לא יודעת איך לטפל בזה ואני חייבת להתחיל טיפול בכולסטרול אבל רק המחשבה גורמת לי ללחץ. כל פעם שחם בחוץ אני לא מרגישה טוב וזה גם גורם לי להתקפי חרדה .
אשמח לעזרתכם בהגדרה של מה שיש לי. אני מאובחנת עם אגורפוביה אבל אני לא מבינה איך האוכל או התרופות קשור. ובאופן כללי אני לא מכירה עוד אנשים שמתעלפים מחרדות...
תודה רבה מראש וסליחה על האורך

היי
יש לי ילד בן 13
לא מצליח בלימודים וחיכינו לבצע אבחון פסיכודידקטי להבין מה הקושי. נאמר לנו שנראה שיש גם קשיים נוספים וכדאי לעשות קודם אבחון תקשורת.
הקשיים לא מובהקים ולא המוכרים של בעיות חברתיות
יותר נראה כמו קושי בהבנת סיטואציות או הסקת מסקנות.משהו ילדותי תמים נאיבי ולא תמיד מותאם
ראיתי שיש גם משהו שנקרא scd הפרעת תקשורת התפתחותית ונראה שהוא עונה על מה שכתוב שם.
איך יודעים מה לעשות? לאיזה אבחון לפנות? יש קושי לימודי גדול אז מה נכון ומה להתחיל והאם ניתן לאדם אבחונים שלא נצטרך לכל תחום אבחון שזה יקר מאוד.?

אני בן 23 עם הפרעת חרדה כללית עם מאפייני OCD. מטופל. אבל גם יש לי הפרעת קשב וריכוז, וכל פעם שאני קם בבוקר ,יש לי טקס תודות בוקר שאני עושה וכו'. הבנתם את הקטע. אבל אני גר ליד כביש ראשי ואין לי לאן לעבור, והרעש הורג אותי... מה לעשות בקשר לעצבים? ניסיתי הכל. נשימות, מדיטציה, הכל.

היי ליטל,

אני סובלת מפוסט טראומה בעקבות אירוע שאירע לפני מספר שנים. נמצאת בטיפול ומתקשה לספר את הסיפור. באחד הניסיונות מול המטפלת ניסיתי לדבר והייתי במצוקה גדולה לאורך כל הפגישה. אני מוצאת את עצמי מתקשה אחרי הפגישות ופשוט מוצפת במחשבות וברגשות קשים. לפעמים זה יכול לשתק אותי ממש לכמה ימים.
אני לא יודעת אם הקושי נובע מעצם הרעיון של לשתף או דווקא מהתחושות הקשות שאחרי. ברור לי שזה שילוב כי אני גם ככה נוטה פחות לדבר ולשתף ויחד עם זאת פוחדת מאוד להישאר עם זה לבד.
יש לדבר הזה השפעה הרסנית על החיים שלי ואני מבינה שאני צריכה להתמודד, רק צריכה להבין איך לעשות את זה.
המטפלת מתעקשת שאדבר אבל אני לא יכולה, פשוט לא מסוגלת.

שלום, בגיל 42 ילדתי את ביתי לאחר שנות ציפיה מפרכות לילדים..טיפולי הפריה רבים ונסיונות רבים שבסופו של דבר הביאו לתוצאה המדהימה..לאחר חופשת הלידה רציתי לחזור לעבודה אך לא מצאתי שום סידור לביתי כיוון שכל המסגרות היו תפוסות..יש לציין שיחד עם זאת היה לי גם קשה לעזוב אותה בגיל כ"כ מוקדם..ולהיפרד..לאחר מחשבה החלטתי ללכת לעבוד במעון ביחד עם ביתי וכך גם אוכל להיות איתה וגם להרויח..
עכשיו לאחר כשנה ביתי עוד קצתבת שנתיים ואהיה צריכה לשלוח אותה למסגרת לבד כיוון שלי כבר לא קל לעבוד ביחד איתה וגם בעבודה במעון קשה לי לעבוד..
מצד שני עדיין מאד קשה לי להיפרד ממנה ומרגישה מאד מאד קשורה אליה..גם לביתי מאד מאד קשה להיפרד ממני במיוחד שהייתי איתה שנה שלמה במסגרת..ומרגישה מאד קשורה אלי..
השאלה שלי איך אני עושה זאת באופן שגם לי וגם לה יהיה יותר קל להיפרד???
תודה רבה רבה !!

אני אסביר קצת יותר בהרחבה,אני בכללי בחור שמתעניין בפסיכולוגיה לא מעט שנים,אם כי לצערי עדיין לא זכיתי להרחיב את הידע שלי ממש בנושא באמצעות קריאת ספרים וכדומה,השאלה שלי היא כזאת-כיצד הפסיכולוגים יכולים לענות לשאלה "האם הפסיכולוגיה היא מדע מבוסס?"-ברור שזה נחשב תחום אקדמי לגיטימי וכו,אבל באמת איך יודעים שזה משהו מבוסס ממש ברמה של מדע ומה בדיוק נחשב ל"פסאודו מדע" ובהתאם גם לסמוך על התחום הזה? נגיד בהשוואה מול רפואה....אשמח אם תפנו אותי למקורות מהימנים גם.
טיפול cbt הוא יעיל להפרעת פאניקה(התקפי חרדה חוזרים ונשנים שפוגעים בתפקוד)?
תודה

היי ליאת.

כמו שאת יודעת אני בטיפול ותמיכה אבל יש לי בעיה שבזמן האחרון אחרי שלושה חודשים שנפרדתי מחבר אני לא מצליחה לצאת ממנו. הוא לא מעוניין לחזור וזה קשה לי. אני כל הזמן נכנסת לפייסבוק שלו ואני רוצה להימנע ממנו ככה אני בסדר גמור יש לי חיים טובים יש לי על מה להגיד תודה לפי הפסיכולוגיה החיובית אשמח לטיפ איך להימנע להיכנס לפייסבוק שלו ולהתחיל דף חדש ממש תודה על הטיפ יום נפלא

שלום ליטל,

לפני כשש שנים עברתי אירוע משפיל מדמות סמכות במקום העבודה. הסיבה לכך הייתה שיתוף בחיים האישיים שלי שבאותם ימים קרה משהו בתוך המשפחה שפשוט ריסק אותי מבפנים. הייתי במצוקה גדולה והבוס הזמין אותי לשתף אותו. לאחר זמן מסוים המקרה הוביל לכך שהועפתי מהמקום ונשרף השם שלי. מצאתי את עצמי בטלטלה גדולה מאוד. גם החיים האישיים שלי התפרקו באותם ימים וגם איבדתי את מה שחלמתי עליו כל החיים.
לאחר כמה שנים ניסיתי שוב במחלקה אחרת באותו מקום. חשבתי שאוכל הפעם לתקן. לצערי, פגשתי שני אנשים שהחרימו אותי הן מקצועית והן חברתית. ניסיתי בכל דרך להבין איך ניתן לגשר על מה שקורה כדי שאוכל להתקדם. ההתעלמות והמילים הקשות על כך שאני לא מספיק מוכשרת ולא יכולה או צריכה להתקדם באותו מקום פשוט גמרו אותי. אחרי כשנתיים כשאני צריכה לסיים, אני לא מצליחה להגיע פיזית למקום הזה. לא יכולה לראות את האנשים האלה יותר. מבינה שאני מסכנת את עצמי בהתקדמות כי אני אצטרך את ההמלצה ומבינה שלא אוכל לסיים כי אני לא מצליחה לעבוד כדי להגיש מה שצריך.
נכנסתי למשבר. כואב לי מאוד. בנוסף על כך, אני נמצאת כשנה בטיפול עם מטפלת שאני מעריכה ואוהבת. אני מתקשה לדבר איתה ושותקת הרבה. יש פגישות שבהן אני כן מצליחה להביא את עצמי, לשתף ואפילו היו פגישות שבהן בכיתי והיא הבינה באיזו מצוקה אני נמצאת. יחד עם זאת, היא לא מצליחה להכיל את השתיקות ודי מתעצבנת. אני צריכה אותה. אני מאמינה שיש משהו בטיפול הזה אחרת אני בעצמי הייתי בוחרת ללכת. עצוב לי שאני לא מצליחה לעבד את הדברים וממשיכה לשקוע.
איך אני יכולה לחלץ את עצמי מהבור הזה?

תודה.

היי, התחלתי לפני שנה טיפול בדיכאון אצל מטפלת שמאוד התחברתי אליה, לאחר חיפושים ארוכים וחוסר חיבור למטפלים אחרים.

התחלנו טיפול ונקשרתי אליה, (אציין שבקושי הצלחתי לשתף אותה בחיים שלי, בגלל מנגנון מהילדות שלי ופחד מפגיעה ונטישה, הייתי מאוד סגורה) לאחר חצי שנה היא הייתה צריכה להיעדר תקופה ולא כתבה לי מתי היא תחזור, באותה תקופה התחלתי טיפול עם מטפל אחר, שאני מאוד מכבדת אבל אמרתי לו מראש כי אחזור למטפלת שלי, על מנת להמשיך את העבודה בינינו.

אז הגיע משבר ביחסים ביני לבין המטפלת, יצרתי איתה קשר לאחר כמה חודשים שהיא לא יצרה איתי קשר, היא שאלה אותי איך הולך עם המטפל החדש ושיתפתי אותה שהולך די טוב, ובניגוד אליה אני מצליחה לדבר איתו בחופשיות ופתיחות יחסית, (היום אני מבינה שאני פשוט לא מפחדת לאבד אותו בניגוד אליה).
היא אמרה שאולי זה טוב לי ואני צריכה להישאר איתו, באמירה הזאת שלה הרגשתי כאב עצום, הרגשתי דחייה ממנה, יחד עם ההיעלמות שלה.
התעקשתי שבכל זאת נעשה פגישה, היא ביקשה לדבר עם המטפל, גם כאן נפגעתי ממנה, הרגשתי לפתע כמו ילדה קטנה, כאילו עכשיו ״המבוגרים צריכים לדבר עליי״.
אחרי הפגישה אני פשוט נעלמתי לה.

פתחתי את הנושא הזה עם המטפל הנוכחי, רק לאחר חצי שנה שאני מתבוססת בכאב ובהעברה שלי אליה.
מאז אני מרגישה רק כאב עוד יותר עצום, לא מצליחה לתפקד כמעט, אציין שאני סטודנטית וקשה לי מאוד להתרכז בכל דבר אחר חוץ מהכאב שאני חווה.

אשמח להתייעץ, מה אפשר לעשות במקרה כזה? מצד אחד אני מאוד רוצה ליצור איתה קשר ולהתעמת, מצד שני אני משותקת מפחד ובושה.
ומה אפשר לעשות עם הכאב הזה של ההעברה?

תודה מראש.

אני בדיכאון ולא יוצאת מהמיטה
אני מחפשת עבודה בתחום שלי ולא מוצאת והבן זוג שלי מצא את עבודת חלומותיי
קשה לי כבר לקנא בו ואני לא מצליחה לפרגן
אני כל היום בוכה ולא יוצאת מהמיטה כבר שבוע ואין לי כוחות להרים את עצמי