פורום טיפול נפשי

היי ליאת.

כמו שאת יודעת אני בטיפול ותמיכה אבל יש לי בעיה שבזמן האחרון אחרי שלושה חודשים שנפרדתי מחבר אני לא מצליחה לצאת ממנו. הוא לא מעוניין לחזור וזה קשה לי. אני כל הזמן נכנסת לפייסבוק שלו ואני רוצה להימנע ממנו ככה אני בסדר גמור יש לי חיים טובים יש לי על מה להגיד תודה לפי הפסיכולוגיה החיובית אשמח לטיפ איך להימנע להיכנס לפייסבוק שלו ולהתחיל דף חדש ממש תודה על הטיפ יום נפלא

שלום ליטל,

לפני כשש שנים עברתי אירוע משפיל מדמות סמכות במקום העבודה. הסיבה לכך הייתה שיתוף בחיים האישיים שלי שבאותם ימים קרה משהו בתוך המשפחה שפשוט ריסק אותי מבפנים. הייתי במצוקה גדולה והבוס הזמין אותי לשתף אותו. לאחר זמן מסוים המקרה הוביל לכך שהועפתי מהמקום ונשרף השם שלי. מצאתי את עצמי בטלטלה גדולה מאוד. גם החיים האישיים שלי התפרקו באותם ימים וגם איבדתי את מה שחלמתי עליו כל החיים.
לאחר כמה שנים ניסיתי שוב במחלקה אחרת באותו מקום. חשבתי שאוכל הפעם לתקן. לצערי, פגשתי שני אנשים שהחרימו אותי הן מקצועית והן חברתית. ניסיתי בכל דרך להבין איך ניתן לגשר על מה שקורה כדי שאוכל להתקדם. ההתעלמות והמילים הקשות על כך שאני לא מספיק מוכשרת ולא יכולה או צריכה להתקדם באותו מקום פשוט גמרו אותי. אחרי כשנתיים כשאני צריכה לסיים, אני לא מצליחה להגיע פיזית למקום הזה. לא יכולה לראות את האנשים האלה יותר. מבינה שאני מסכנת את עצמי בהתקדמות כי אני אצטרך את ההמלצה ומבינה שלא אוכל לסיים כי אני לא מצליחה לעבוד כדי להגיש מה שצריך.
נכנסתי למשבר. כואב לי מאוד. בנוסף על כך, אני נמצאת כשנה בטיפול עם מטפלת שאני מעריכה ואוהבת. אני מתקשה לדבר איתה ושותקת הרבה. יש פגישות שבהן אני כן מצליחה להביא את עצמי, לשתף ואפילו היו פגישות שבהן בכיתי והיא הבינה באיזו מצוקה אני נמצאת. יחד עם זאת, היא לא מצליחה להכיל את השתיקות ודי מתעצבנת. אני צריכה אותה. אני מאמינה שיש משהו בטיפול הזה אחרת אני בעצמי הייתי בוחרת ללכת. עצוב לי שאני לא מצליחה לעבד את הדברים וממשיכה לשקוע.
איך אני יכולה לחלץ את עצמי מהבור הזה?

תודה.

היי, התחלתי לפני שנה טיפול בדיכאון אצל מטפלת שמאוד התחברתי אליה, לאחר חיפושים ארוכים וחוסר חיבור למטפלים אחרים.

התחלנו טיפול ונקשרתי אליה, (אציין שבקושי הצלחתי לשתף אותה בחיים שלי, בגלל מנגנון מהילדות שלי ופחד מפגיעה ונטישה, הייתי מאוד סגורה) לאחר חצי שנה היא הייתה צריכה להיעדר תקופה ולא כתבה לי מתי היא תחזור, באותה תקופה התחלתי טיפול עם מטפל אחר, שאני מאוד מכבדת אבל אמרתי לו מראש כי אחזור למטפלת שלי, על מנת להמשיך את העבודה בינינו.

אז הגיע משבר ביחסים ביני לבין המטפלת, יצרתי איתה קשר לאחר כמה חודשים שהיא לא יצרה איתי קשר, היא שאלה אותי איך הולך עם המטפל החדש ושיתפתי אותה שהולך די טוב, ובניגוד אליה אני מצליחה לדבר איתו בחופשיות ופתיחות יחסית, (היום אני מבינה שאני פשוט לא מפחדת לאבד אותו בניגוד אליה).
היא אמרה שאולי זה טוב לי ואני צריכה להישאר איתו, באמירה הזאת שלה הרגשתי כאב עצום, הרגשתי דחייה ממנה, יחד עם ההיעלמות שלה.
התעקשתי שבכל זאת נעשה פגישה, היא ביקשה לדבר עם המטפל, גם כאן נפגעתי ממנה, הרגשתי לפתע כמו ילדה קטנה, כאילו עכשיו ״המבוגרים צריכים לדבר עליי״.
אחרי הפגישה אני פשוט נעלמתי לה.

פתחתי את הנושא הזה עם המטפל הנוכחי, רק לאחר חצי שנה שאני מתבוססת בכאב ובהעברה שלי אליה.
מאז אני מרגישה רק כאב עוד יותר עצום, לא מצליחה לתפקד כמעט, אציין שאני סטודנטית וקשה לי מאוד להתרכז בכל דבר אחר חוץ מהכאב שאני חווה.

אשמח להתייעץ, מה אפשר לעשות במקרה כזה? מצד אחד אני מאוד רוצה ליצור איתה קשר ולהתעמת, מצד שני אני משותקת מפחד ובושה.
ומה אפשר לעשות עם הכאב הזה של ההעברה?

תודה מראש.

אני בדיכאון ולא יוצאת מהמיטה
אני מחפשת עבודה בתחום שלי ולא מוצאת והבן זוג שלי מצא את עבודת חלומותיי
קשה לי כבר לקנא בו ואני לא מצליחה לפרגן
אני כל היום בוכה ולא יוצאת מהמיטה כבר שבוע ואין לי כוחות להרים את עצמי

היי,

אני צריכה ייעוץ והכוונה עבור אחותי. כיום היא בת 34 ולאורך השנים תמיד היו לה קשיים חברתיים, קשיי הבנת סיטואציות, חוסר בגרות ועוד אך מעולם אימי לא לקחה אותה לאבחון.

כיום, אימי לא אישה בריאה ואני לקחתי את העניינים לידיים ורוצה לבדוק אילו קשיים יש לאחותי, מה מגיע לה ואיך אני יכולה לעזור לה על מנת שתהיה עצמאית ותוכל לנהל חיים פרטיים משלה בצורה הטובה ביותר.

אני לא יודעת מאיפה מתחילים... האם אבחון? האם שיחה עם פסיכולוג? פסיכיאטר? מה עושים?

אשמח לעזרה והכוונה בבקשה

תודה,
סיון

היי ליטל,
לא מצאתי דרך להגיב לך על התשובה שנתת לי,
והיה לי מאד חשוב לומר לך תודה רבה!
זה לא מובן מאליו שאדם מקצועי, שאני לא מכירה משיב לשאלה אישית שלי, שאין לי מישהו אחר שיענה עליה...
מודה לך בשם כולם.
אני.

לפני מספר חודשים הבן שלי בן ה-19 הכיר נערה שצעירה ממנו בשנתיים דרך האינטרנט. מערכת היחסים התפתחה מאוד מהר לקיום יחסי מין מאוד משוחררים שלצערי כנראה מושפעים מפורנו. הבן שלי לא קיים יחסי מין לפני כן אך מסתבר שלנערה היו כבר מערכות יחסים קודמות ויש לה ניסיון. היחסים לא נבנו מתוך היכרות ממושכת אלא מיד לתוך יחסי מין. אנחנו ההורים מאוד מוטרדים מכך. יש לנו בת עשרה בבית שאיננו רוצים שתקבל דוגמה רעה כי זה לא החינוך שהיא מקבלת בבית. הבן שלנו מאוד מתלהב כי הוא בעצם מקבל מין באופן חופשי וכבר מרגיש מאוהב. אנחנו מאוד לא מרוצים מהקשר הזה ולא יודעים כיצד לדבר איתו. ממה שגילינו בעצמנו לנערה יש רקע אובדני. פגשנו אותה פעם אחת. יש לה קעקועים שזה משהו שממש לא מקובל אצלנו ושער צבוע בצבעים זוהרים וחיבה למוסיקת רוק כבד. יש לה גם הפרעת קשב וריכוז. כל הדברים האלו מאוד רחוקים מאיתנו ולא מתאימים לנו. הבן שלנו קצת מרדן באופיו וגם הוא סובל מהפרעת קשב וריכוז והתגייס לצבא עם פרופיל נמוך בגלל תסמונת טוראט.הוא נמוך יחסית ושמן וכנראה שהביטחון העצמי שלו מאוד נמוך ולכן מתלהב גם ממישהי שלא מתאימה לערכים שחינכו אותו לפיהם ולא מבין שזה לא בסדר שהיא מקיימת יחסי מין באופן משוחרר מגיל מאוד צעיר. השאלה היא איך לומר לו שיפרד ממנה מבלי לגרום לכך שיעשה דווקא.
תודה.

אני מתחרפנת ממני
כל בן אדם שאני שומעת שהוא בטיפול וטוב לו עם המטפל והוא מרגיש אהבה למטפל שלו ותחושת בית והגנה זה ישר מכניס אותי לפחד שאולי הוא מטופל אצל המטפלת שלי ובאוטומט אני כועסת עליה נורא שהיא אוהבת עוד מטופלים חוץ ממני
אני צריכה לדעת שהיא אוהבת רק אותי
זה משגע אותי לחשוב שיש לה בלב עוד מטופלים
אני מרגישה כמו שהרגשתי בילדות שההורים שלי התחלקו לכל הילדים ולא באמת הצליחו להגיע לכולם ורק מי שצעק הכי חזק ראו אותו
וזה לא פייר שגם בטיפול אני אצטרך לצעוק הכי חזק כדי שאני אהיה המטופלת הכי אהובה וחשובה שלה
ואז כשאני מדמיינת שמצאתי עוד מטופל שלה אני פשוט מנתקת איתה את הקשר הרגשי בלב שלי ומעיפה אותה מהלב ואז שוב צריך לשקם את האמון בקשר וזה קורה מליון פעמים
מה עושים איתי?😒 ואני מתנצלת בפנייך ליטל שאני חופרת השבוע יותר מדי

היי לכם,
ותודה על האפשרות לשאול בצורה אנונימית ומכבדת.

קצת רקע:

אני בסביבות גיל ה 40, נשואה בטוב ואמא לשלושה ילדים.

אובחנתי כ cptsd בעקבות חוויות ילדות טראומטיות, שגרמו לי להרבה דברים(כמו חרדה, דכאונות, דיסוציאציה, חוסר תפקוד בעולם העבודה) ב"ה חל שיפור ניכר כמעט בכל התחומים שהזכרתי בעקבות טיפול טוב שקיבלתי די לאחרונה.

העניין הוא שהטיפול נגמר, (לפני כשנה )ואני מוצאת את עצמי מתקשה ממש להיפרד מהפסיכולוגית. אני מתגעגעת כמו ילדה קטנה... ואז נלחמת עם עצמי לא לכתוב לה משהו...המלחמה עוזרת לאיזה חודש.. ואז מוצאת את עצמי כן כותבת לה...

היא מגיבה בכבוד, אבל אני מרגישה שזה לא במקום...

יוצא שאני טורחת להזכיר לה את קיומי בערך פעם בחודשיים..

פעם זה על ידי מחמאות על הישגים שבזכותה השגתי,

פעם ניסיון לחזור לטיפול בגלל נושא שעלה. (היא תמיד מסכימה לקבל אותי חזרה, אבל זה לא יוצא מסיבות שלא אאריך כאן.)

אציין שחלק מהטראומה הייתה בגלל דמויות סמכות שהיו אמורות להגן עלי, אבל פגעו בי, הבנתי ממנה שהקשר שלי אליה חשוב לי, כי אני רואה בקשר איתה חוויה מתקנת למה שעברתי. בואו נגיד שהאמון שלי בקשר איתה תמיד היה אישיו.

הטיפול נמשך כשלוש שנים.
לפני כן, היה טיפול נוסף שך כחמש שנים, שבדיעבד התברר שרק הרס לי..

הטיפול הסתיים מתוך תחושה שמיציתי, ועם הסכמה שלה, אבל ישנם חלקים שלא טופלו ממש עד הסוף. (היה קשה מידי...)

למעשה לאחרונה מצב רוחי די שפוף, ובא לי פשוט לחזור אליה, להרגיש קצת שוב ילדה קטנה שיש לה דמות אחראית ובוגרת שעוזרת לה.

זה עוזר לי מאד למצב רוח, ולתפקד טוב יותר בעולם העבודה.
אז מה הבעיה?
שזה נראה לי תלותי ומוגזם.
ועד מתי ארצה להרגיש מוגנת על ידי אשליה של דמות בוגרת שמגנה עלי?
לכל אחד יש הרי התמודדויות בחיים...
אז מה בדיוק הבעיה שלי ולמה אני לא משחררת???

מקווה שהצלחתי לתמצת.


מה לדעתכם כדאי לעשות?

תודה רבה מראש!

נ.ב- אשמח מאד אם התשובה לא תיכתב בשבת.

אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג קליני שמטפל ב OCD על ידי CBT
עם התמחות בתחום ה OCD
תודה

רווק בן חמישים שמאוד נהנה לשחק עם ילדים קטנים בני שש לערך... האם זה נורמלי?
הם משחקים הרבה פיזית כמו דגדוגים, קפיצות על המבוגר, ומכות שובביות גם מצידם וגם מצידו. הילדים מביעים מדי פעם תלונות על נגיעות מסוימות כמו נגיעה מקפיצה כזאת בבטן או מכות בזמן משחק על הישבן. בנוסף, לפעמים הוא נותן להם פקודות כמו ללכת לשטוף ידיים לפני אוכל או להרים את זה קח את זה" שזה בכלל לא ממקומו לעשות כן, אך עם זאת עדיין שמחים ורוצים לשחק אתו.
מה שרגיש בעניין שהוא בן משפחה שלהם אבל מרגיש לא טיבעי ומוזר לשחק בצורה כזו. הוא מגיע כל יום שישי ומחפש אותם כדי לשחק איתם...
האם זה נורמלי??
ואם זה נורמלי, ואיך מעירים לבן משפחה כשהילדים מתלוננים על משהו שלא נעים להם, בלי להעליב אותו כי יש סיכוי כזה שהוא יעלב ולא יגיע יותר?

אני מרגישה גרוע ממש
יש לי מחשבות שלא בא להיות פה יותר
על פניו הכל בסדר
בעל תומך ילדים מדהימים
אפילו הכנתי ארוחת ערב
אבל בפנים חורבן
אין שום סיבה ממשית לחורבן
אני בלופ של הרס עצמי
אני ממש מרגישה את זה
אין לי אפילו קלונקס כי מאז ההתאבדויות האחרונות זה אצל בעלי
ואני לא יכולה לבקש מנו כי זה יחשוף את המצב הרע שאני נמצאת בו והוא יבהל וזה ישפיע עליו לא טוב כי הוא עוד בטראומה מההתאבדיות והאשפוזים
אני רק במצב קצה לוקחת קלונקס וזה יבהיל אותו
אין לי איך להסביר לי או לסובבים אותי מה קורה בתוכי
יש בתוכי ילדה קטנה שפשוט מאמינה שהיא צ'אקי קטנה איומה ומכשפה ומפחידה שמבהילה את כולם
המצב בקנטים ליטל
אני לא יודעת מה לעשות

היי ליטל.אני מרגישה מעין תחושת התפרקות פנימית.אני מתמודדת עם כל מיני דברים זמן רב.כתבתי פה הרבה..
אבל מאז לצד הקשיים היו גם הצלחות והתפתחות.המלחמה משפיעה עליי מאד בהרבה אופנים.זה השתנה והתבטא בצורות שונות במהלך התקופה. ובחודש האחרון זו תחושת ההתפרקות הזו.מפחידה. כאילו אין אותי.
כאילו דבר לא יחזור להיות כשהיה.כאילו אין חיים והעתיד לא צופן כלום מלבד אסון ומוות.הכל איבד משמעות.
אני שומעת פצועים, חטופים שחזרו, משפחות שכולות.. עם תעצומות נפש שבוחרים בחיים ורואים תקוה ואני משתאה.גם מקנאה.
מה זו תחושת ההתפרקות הזו? והאם באמת דברים לא יחזרו להיות כשהיו? כלומר האישיות ותפיסת העולם והתקוה משתנה לתמיד?
(אני בטיפול כמובן.טיפול טוב ומשמעותי. אבל ה-כ-ל מרגיש חלש ומאויים ע"י המציאות.)

אנו הורים ל 3 בנות, לכאורה מוכשרות ומוצלחות. אחת הבנות שיתפה אותנו במהלך החג על קשיים שמלווים אותה שנים רבות בהתמודדות קשה עם דכאון...(כנראה גם האחרות) היא רווקה בת 34 וכהורים ראינו מערכות זוגיות שהיו לה שנמשכו גם לאורך שנים, אבל לא שרדו, הנחנו שלא מצאה את ה"נפש התאומה" שלה - אך מסתבר שכנראה הבעייה עמוקה יותר... והיא קודם כל עם עצמה. מסתבר שניסתה כל מיני שיטות עזרה שלא הצליחו... איך מוצאים את הדרך הנכונה? המטפל המתאים? האם יש תקווה? האם יוצאים מדכאון? או לומדים לחיות איתו? מה תפקידנו כהורים? איך נוכל לעזור?

יש לי תמיד איזה סצנה מאימת בראש של מצב נפשי בתחתית. מצב חזק מאד ששום דבר ואף אחד לא יכול לעזור.
לא טיפול תרופתי ולא אנושי.
ממש רואה את עצמי שוכבת על מיטת אשפוז וכל אנשי הצוות שרק אפשר נמצאים סביבי אבל זה מרגיש חסר משמעות ולא רלוונטי. כאילו שביני לבין כל הסביב מפריד מסך חזק! שום דבר לא יכול לחדור ולהשפיע. שום דבר לא יכול להיקלט. וגם כל אפשרויות הטיפול התרופתי לא מועילים.
משום מה אני ממש חיה את הסצנה הזאת כאילו שהיא מוכרת לי מאוד בחויה.
וזו סצנה מאוד מאימת. כאילו משהו פנימי עמוק רומז לי ש"בכוחי" להדרדר לשם?