הפרעת הסתגלות מופיעה בתגובה לאירוע טראומטי או גורם מעורר דחק, ומאופיינת בתסמינים שונים כמצב רוח ירוד, חרדה והפרעות בהתנהגות. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא כיצד מאבחנים הפרעת הסתגלות, גורמים ודרכי טיפול.
שינויים משמעותיים או מצבי חיים מלחיצים הדורשים הסתגלות הם חלק בלתי נפרד מהחיים. פרידה ממערכת יחסים, פיטורין, התמודדות עם מחלה או שינוי תעסוקתי מהווים דוגמאות לאירועים העלולים לערער את תחושת היציבות, ולהוביל לתקופה של הסתגלות מחודשת.
במרבית המקרים, ההסתגלות נעשית באופן הדרגתי בעזרת משאבים פנימיים ותמיכה סביבתית. אולם לעיתים, התגובה לאירועים מסוג זה מתמשכת ומלווה במצוקה רגשית ניכרת או בפגיעה בתפקוד היומיומי. במצבים אלה, ייתכן שמדובר בהפרעת הסתגלות.
מהי הפרעת הסתגלות?
הפרעת הסתגלות מתארת מצב שבו מתפתחת תגובה רגשית או התנהגותית בעקבות אירוע מעורר דחק. התגובה מתבטאת בעוצמה יחסית, נמשכת לאורך זמן (אך אינה עולה על שישה חודשים), ומשפיעה באופן ניכר על תחומי חיים מרכזיים. מדובר באחת ההפרעות השכיחות, בעיקר במצבי משבר. מחקרים מצביעים על שכיחות של בין 5%-20% בקרב פונים למרפאות לבריאות הנפש, והיא נפוצה יותר בקרב נשים.
קיימת קרבה בין הפרעת הסתגלות לבין הפרעת דחק אקוטית (ASD) והפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), שכן כולן מתפתחות בעקבות חשיפה לגורם חיצוני מזוהה. עם זאת, ההבדלים ביניהן באים לידי ביטוי באופי האירוע (אירוע טראומה למול אירוע דחק), בעוצמת התגובה, במשך ההפרעה ובפרופיל התסמינים.
מה הם התסמינים הקליניים של הפרעת הסתגלות?
הפרעת הסתגלות יכולה להתבטא בדרכים שונות, בהתאם לאדם, לגורם הלחץ ולנסיבות חייו. התסמינים עשויים לכלול מצב רוח ירוד, עצב, ייאוש, חרדה, דריכות מוגברת, קשיי ריכוז, תגובתיות יתר, התפרצויות כעס, ירידה בתיאבון או שינה, וכן קושי בהתארגנות ובמימוש משימות יומיומיות.
התגובה משתנה מאדם לאדם, אך מאופיינת בכך שהיא מתפתחת תוך זמן קצר מהאירוע (בדרך כלל בתוך שלושה חודשים), ומוגבלת בזמן – עד 6 חודשים. ברוב המקרים, עם הזמן או עם הסתגלות הדרגתית למצב החדש, התסמינים נחלשים או חולפים. גורם הדחק יכול להיות חד פעמי (למשל פרידה), מתמשך (למשל מחלה כרונית או קושי כלכלי), או מצטבר (מספר שינויים בו-זמנית).
אבחנה על פי ה- DSM-5-TR
לפי עדכון המהדורה החמישית של המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני (DSM-5-TR), אבחון ההפרעה נסמך על קיומם של הקריטריונים הבאים:
א. התפתחות של תסמינים רגשיים או התנהגותיים בתגובה לגורם מעורר לחץ אחד או יותר הניתן לזיהוי. על התסמינים להופיע תוך 3 חודשים מהופעת הגורם או התרחשות האירוע בחייו של אדם.
ב. תסמינים או התנהגויות אלה הם משמעותיים מבחינה קלינית, כפי שמתבטא באחד או שניים מהתסמינים הבאים:
1. מצוקה ניכרת שאינה תואמת את עוצמת או אופי האירוע, תוך התחשבות בהקשרים תרבותיים, חברתיים והתפתחותיים.
2. פגיעה משמעותית בתפקוד החברתי, התעסוקתי או בתחומי חיים משמעותיים אחרים. ג. התסמינים אינם עומדים בקריטריונים של הפרעה נפשית אחרת, ואינם מהווים החמרה של מצב נפשי קיים.
ד. התסמינים אינם מייצגים אבל רגיל, ואינם מוסברים טוב יותר על ידי הפרעת אבל מתמשך.
ה. התסמינים אינם נמשכים יותר מ-6 חודשים לאחר שגורם הלחץ או השלכותיו הסתיימו.
חשוב לציין כי כאשר גורם הלחץ עצמו מתמשך – למשל במקרה של מחלה כרונית, מצב כלכלי קשה או מצב חיים מתמשך אחר – גם התגובה עשויה להימשך בהתאם. עם זאת, כאשר התסמינים נמשכים מעבר לשישה חודשים לאחר שהגורם עצמו (או השלכותיו) חלפו, לא תינתן עוד אבחנה של הפרעת הסתגלות אלא תישקל אבחנה אחרת.
בעת האבחנה נהוג לציין את סוג המשנה של ההפרעה בהתאם לאופי התסמינים המרכזיים. ישנם אנשים שאצלם בולטים תסמינים של מצב רוח ירוד, אחרים חווים חרדה, ויש מי שמתמודדים עם שילוב של השניים. בחלק מהמקרים התגובה המרכזית היא התנהגותית – למשל התפרצויות זעם, ולעיתים מדובר בשילוב של תסמינים רגשיים והתנהגותיים גם יחד. כאשר הדפוס אינו מתאים לאף אחת מן הקטגוריות המוגדרות, ייתכן שתינתן אבחנה של הפרעת הסתגלות לא-ספציפית.
מה הם גורמי הסיכון וההשלכות של הפרעת הסתגלות?
מחקרים מצביעים על כך שאנשים החיים בנסיבות חיים מוחלשות, וחווים שיעור גבוה של גורמי דחק, מצויים בסיכון מוגבר להפרעת הסתגלות. גורמי סיכון נוספים כוללים גיל צעיר, אבטלה, לחץ מתמשך, מחלה גופנית או פציעה, תמיכה חברתית נמוכה והיסטוריה של קשיים נפשיים.
הפרעת הסתגלות עלולה להוביל לקשיים מתמשכים בתפקוד היומיומי – בעבודה, בלימודים, במערכות יחסים ובתחומי חיים נוספים. היא עשויה להחמיר את מהלך ההתמודדות עם מחלה רפואית, לפגוע בהיענות לטיפול רפואי ואף להוביל למשך אשפוז ארוך יותר. נוסף על כך, קיימת עלייה בסיכון להתנהגות אובדנית בקרב חלק מהאנשים המתמודדים עם הפרעת הסתגלות.
עבור רבים, הפרעת הסתגלות היא תגובה זמנית שחולפת עם הזמן. עם זאת, כאשר המצוקה נמשכת או מחריפה, ייתכן שההפרעה תתפתח למצב רגשי מתמשך, כמו דיכאון או חרדה. התערבות טיפולית מתאימה יכולה לסייע בהפחתת המצוקה ובהחזרת תחושת השליטה.
כיצד ניתן לטפל בהפרעת הסתגלות?
הטיפול בהפרעת הסתגלות הוא לרוב קצר מועד וממוקד במצב המשברי ובתסמינים שנלווים אליו. מטרותיו העיקריות הן להפחית את עוצמת התגובה הרגשית, לשפר את התפקוד, לחזק את יכולות ההתמודדות של האדם – במיוחד במצבים בהם לא ניתן לשנות את גורם הלחץ – ולספק מרחב תומך ומכיל.
גישות טיפוליות ממוקדות להפרעה זו נמצאות עדיין בתהליך פיתוח, אך קיימים סוגים שונים של התערבויות שמצאו יעילות. בין הגישות הנפוצות ניתן לציין טיפול דינמי קצר מועד, שמציע הבנה רגשית מעמיקה של התגובה למצב החיים, וכן טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), המסייע בזיהוי דפוסים מקשים ובפיתוח אסטרטגיות הסתגלות מועילות.
קבוצות תמיכה עשויות להתאים במיוחד במצבים בהם גורם הלחץ משותף לקבוצה של אנשים – למשל בהתמודדות עם מחלה כרונית, אובדן או שינויים תעסוקתיים. במקרים שבהם ניכרים תסמינים בולטים של חרדה או דיכאון, ייתכן שיישקל שילוב של טיפול תרופתי, אך לרוב הוא מומלץ כחלק מתוכנית טיפול כוללת ולא כטיפול יחיד.
ההצלחה של ההתערבות הטיפולית תלויה בהתאמה אישית של הגישה, ובזיהוי הצרכים הרגשיים, החברתיים והמעשיים של האדם ברגעי קושי והסתגלות.
מקורות
American Psychiatric Association (2022) Diagnostic and statistical manual of mental disorders, 5th Edition, text revision
Casey, P. (2018). Treatment of adjustment disorders. In P. Casey (Ed.), Adjustment disorders: From controversy to clinical practice (pp. 97–110). Oxford University Press
Kelber, M. S., Morgan, M. A., Beech, E. H., Smolenski, D. J., Bellanti, D., Galloway, L., Ojha, S., Otto, J. L., Wilson, A. L. G., Bush, N., & Belsher, B. E. (2022). Systematic review and meta-analysis of predictors of adjustment disorders in adults. Journal of Affective Disorders, 304, 43–58
Strain, J. J. (2016). Adjustment disorders: Epidemiology, diagnosis, and treatment. In P. R. Casey & J. J. Strain (Eds.), Trauma- and stressor-related disorders: A handbook for clinicians (pp. 59–79). American Psychiatric Publishing, Inc