חיפוש

White and Epston’s Narrative Therapy - הגישה הסיפורית של וייט ואפסטון

המילה סיפור מקושרת עבורנו לתחום הספרות, אך על פי הגישה הנרטיבית היא רלוונטית ביותר גם לתחום הפסיכולוגיה. ב-1990 פיתחו הפסיכולוגים וייט ואפסטון שיטת טיפול המבוססת על האמונה כי בני אדם חשים ומתנהגים בהתאם לסיפור אותו הם מספרים לעצמם על אישיותם והתנסויותיהם. וייט ואפסטון התבססו בעבודתם על הנחת "השיטה הפרשנית" לפיה המשמעות שניתנת לאירועים היא המשפיעה על ההתנהגות והרגש, ולא האירוע לכשעצמו. לדוגמא, גירושין אינם הסיבה לדיכאון, אך כאשר האדם "מספר לעצמו" כי משמעות הגירושין היא היותו חסר ערך, עשוי פירוק הקשר הזוגי להביא לתחושות דיכאון. כך, לטענתם של וייט ואפסטון, מחזיקים אנשים רבים בסיפורי חיים מצומצמים ובלתי יעילים המגבילים את חייהם בהיבטים רבים.

בהתאם לתפיסה זו פיתחו וייט ואפסטון טכניקות טיפוליות המכוונות לעיצוב סיפור חיים מקיף ואמפתי יותר המאפשר למטופל התבוננות יעילה הפותחת בפניו אפשרויות חדשות. שתי הטכניקות המרכזיות אשר פיתחו וייט ואפסטון הן פרקטיקה טיפולית הרואה את הסיפור כתהליך טיפולי ושימוש בהחצנה המאפשרת התבוננות בבעיותיו של המטופל כגורם חיצוני ולא פנימי ואישיותי.

הסיפור כתהליך טיפולי

וייט ואפסטון מבחינים בין "דרך חשיבה לוגית ומדעית" לבין "דרך חשיבה סיפורית", ומניחים כי עמדה המבוססת על דרך החשיבה הסיפורית היא היעילה יותר לטיפול. החשיבה הסיפורית מאופיינת בהדגשת חוויתו הסובייקטיבית של המטופל, התייחסות למספר זוויות ראייה בו זמנית ועידוד המטופל לתחושת אחריות על סיפור חייו.
מאחר ווייט ואפסטון רואים את קשיי המטופל כנובעים מגיבוש סיפור בלתי יעיל ומגביל, ממוקדת הטכניקה הטיפולית שעיצבו בבנייה ועיצוב מחודשים של סיפור חייו של המטופל. סיפור החיים החלופי אשר מתעצב בטיפול מאפשר למטופל לזנוח את הסיפור המוכר והמגביל ולהמירו בסיפור חיים נרחב ויעיל יותר. סיפור זה מבוסס על חוויותיו ותפיסותיו של המטופל אך מציע זווית ראייה שונה, אשר מאפשרת הזדהות עם הסיפור החדש אך מביאה, במקביל, לפתיחת אפשרויות נוספות בפני המטופל. לדוגמא, האדם המדוכא עקב גירושיו עשוי להעז ולהתנסות במערכת יחסים חדשה אם ימיר את הנחת חוסר הערך שלו בסיפור חיים על פיו מאז ומתמיד נהג לבחור בפרטנריות זוגיות אשר אינן מתאימות לו.

הדגש הטיפולי המושם על בניית סיפור החיים החלופי הביא את וייט ואפסטון לשימוש באמצעים שונים לביסוס וחיזוק אחיזת המטופלים בסיפורים אלו:
שימוש במכתבים: ע"פ וייט ואפסטון, עשוי מכתב מן המטפל למטופל להפוך את חוויות המטופל לעלילה בעלת רצף ומשמעות: מכתבים אלו משקפים את סיפור החיים החלופי כפי שעלה מהדיאלוג הטיפולי ומציגים את זווית הראייה המחודשת בה לומד המטופל לראות את התנסויותיו. המכתב מכוון לעתידו של המטופל וליכולתו להשפיע על מהלך חייו ולאתר משמעויות ואפשרויות חדשות.
שימוש ב"מסמכים נגדיים": וייט ואפסטון יוצאים מהנחה כי מסמכים רשמיים ומילים כתובות הם בעלי השפעה רבה בחיים המודרניים ומתקפים במידה רבה את חוויתו של האדם. על כן, מרבים וייט ואפסטון להשתמש ב"תעודות הוקרה" ו"הצהרות רשמיות" הניתנים למטופל בתום הטיפול ומציינים את נצחונו על הבעיה איתה התמודד או את גילוייו וכוונותיו להמשך חייו. כך, למשל, עשוי ילד שהתמודד עם חרדות לזכות ב"תעודת מאלף מפלצות ולוכד פחדים" ואדם אשר החל בתהליך גמילה מסמים יזכה ב"הכרזת עצמאות אישית" המסמנת את בחירתו בחיים חופשיים מהסם.
כתיבת סיפורים אישיים: וייט ואפסטון ממליצים לחלק ממטופליהם על תיעוד סיפור התמודדותם (בכתיבה או הקלטה) כסיפור של הצלחה. תיעוד הסיפור מרחיק את המטופל מהבעיה ובונה תחושה של יכולת והתמודדות פעילה. כמו כן, תיעוד ההתמודדות מאפשר למטופל לשוב ולעיין ב"סיפור הצלחתו" בעתות משבר או קושי מחודש.
החצנת הבעיה וגילוי הפוטנציאל של חיי המטופל.

טכניקה מרכזית בעבודתם של וייט ואפסטון מתבססת על השימוש בהחצנה. לטענתם, מרבית המטופלים מציעים "תיאור רווי בעיה" של מערכות יחסיהם או אישיותם, על פיו הבעיות והקשיים שהם חווים נובעים מפגמים בסיסיים באישיות או מערכות יחסיהם. השימוש בטכניקת ההחצנה כולל הגדרה מחודשת של קשיי המטופל במונחים של בעיה חיצונית (ולא אישיותית ופנימית), אשר ממנה יש להיפטר בכדי שהאדם יוכל לממש את מלוא הפוטנציאל הטמון בו. לדוגמא, ילד הסובל מבעיית הרטבה עשוי לחוות תסכול ואשמה ולסבול מדימוי עצמי נמוך ותחושת כישלון. הגדרת בעיית ההרטבה במונחים של בעיה חיצונית- "אתה לא ילד מפונק שלא מצליח להתאפק, אלא ילד אמיץ שנאבק בפיפי"- עשויה להביא לתחושה עצמית חיובית יותר ולגייס את הילד למאבק בבעיית ההרטבה.

בתהליך החצנת הבעיה מתבקשים המטופלים לתאר את השפעת הבעיה על חייהם ולמפות את התחומים הרגשיים, ההתנהגותיים, הבין אישיים וכד' בהם היא מעורבת. כמו כן, מעודד המטפל את המטופל לבחון כיצד היו נראים חייו ללא השפעת הבעיה. לדוגמא, אדם הנוטה להתפרצויות זעם עשוי לזהות כי אלו מביאות לתחושת חוסר ערך ולריחוק מבני משפחתו, וכי אילו לא היה סובל מבעיה זו היה משפר את יחסיו עם אשתו וחש בטוח דיו לקבל על עצמו משרת ניהול בעבודתו. לאחר שהבעיה מוגדרת במונחים של החצנה, מתבקש המטופל להיזכר במקרים בהם הצליח להשתחרר מעולה של הבעיה (לעצור את התפרצות הזעם בזמן, למשל) ולאתר את הגורמים שאפשרו לו זאת (יציאה החוצה לטיול או טלפון לחבר ברגע שהכעס מתחיל).

בחינה זו של השפעות הבעיה מאפשרת, במהלך הטיפול, שינוי של "מערכת היחסים" שמנהל המטופל עם הבעיה: המטופל מעודד לאתר דרכים למאבק במלחמה, אשר הופכת לגורם חיצוני ולא לאלמנט אישיותי.


ביבליוגרפיה

מעשה הסיפור הטיפולי/ חיים עומר ונחי אלון, הוצאת מודן 1997.

אמצעים סיפוריים למטרות טיפוליות/ מייקל וייט ודיוויד אפסטון, הוצאץ צ'ריקובר 1999.

תחומי מומחיות:
טיפול נרטיבי