אני בטיפול כבר תקופה ממש ארוכה
ולאט לאט התחלתי לפתח קצת אובססיביות סביב הטיפול
אני חושבת המון, מה נאמר, על מה נדבר בפעם הבאה, משחזרת בראש את השיחה
ולאחרונה גם תוהה לעצמי איך נראים החיים הפרטיים של המטפלת, איך היא כבנאדם, מה היא עושה ביומיום
יש לי חלק עמוק באישיות שרוצה שהיא תהיה יותר מעורבת בחיים שלי.
היא מצידה שומרת מאד על הסטינג הטיפולי וגם אני מצידי יודעת ומכבדת את הגבולות.
אני בטוחה שחלק מהתשובה תהיה לדבר על זה בטיפול וזה הגיוני.
אני עושה את זה באופן חלקי, כי זה מאד מביך אותי.
אבל שאלתי היא: ממה זה נגרם הדפוס הזה? והאם זה פתיר?
אני לא רוצה לסיים את הטיפול הזה ולהישאר עם התחושות האלה. זה מפריע לי ביומיום ואני לא רוצה להישאר עם תחושות בלתי פתורות וערגה בלתי ממומשת ביחס לקשר שהסתיים.
שלום לך.
היחסים עם המטפלת מהווים, במידה רבה, כר שעליו יכולים לבוא לידי ביטוי דפוסי יחסים וחוויות לא מודעות של המטופל.
בהתאם, לא פעם מטופלים מפתחים בטיפול רגשות, צרכים ותחושות אשר נחווים על ידם כלא רציונליים ולא מתאימים.
אלא שבפועל, הופעתם של רגשות מסוג זה הם בדרך כלל ביטוי לכך שיש חלק בנפש שטרם עובד ונוסח, ומנסה לבטא את עצמו דרך החוויה שמתעוררת בקשר עם המטפלת. לכן, לא רק שאינך צריכה לחוש מבוכה בדברים שאת חשה אלא להיפך- הם מעידים על כך שאת מתמסרת וחיה את התהליך הטיפולי, ומשתמשת בו באופן מיטיב ואמיץ. בהתאם, למרות המבוכה והקושי אני ממליצה בחום לשתף את המטפלת בתחושות ולראות לאן יוביל אתכן השיח.
יש סיכוי טוב שההתבוננות המשותפת תביא להעמקה של השיח הטיפולי ותתרום לתהליך.
ליטל
מצורף קישור לקריאה נוספת בנושא מערכת היחסים הטיפולית ועל ייחודיות הקשר הטיפולי
