אני בגילאי ה30, מאובחן בהפרעת אישיות סכיזואידית, אחרי כמה שנים החלטתי לחיות איך שאני מרגיש ולשלם כל מחיר שיידרש, והתבודדתי לתקופה והיה מאוד קשה, ועדיין אני לא מרגיש צורך באנשים חוץ מהרגשות רגעיות של שיגעון של בדידות ותחושה שנשארתי לבד בעולם אחרי התבודדות ארוכה.
אבל התחושות האלו לא מחזיקות כי אני מרגיש שאני רוצה לברוח ברגע כמעט מיד אחרי שאני נכנע לתחושות הרגעיות האלו ואני לא רוצה להתמודד עם אנשים.
בסוף זה קשה וזה נמאס, אני מתוסכל מעצמי, אני אחרי שנים של טיפול לא מצליח לסבול נוכחות של אנשים לידי, חוץ מהפסיכולוגית, אם אני ממש מנסה להיות רגיל כמה שאפשר אני מאוד מהר טרוף מחשבות של אכזבה וידיעה שאני יכול לדבר עם אנשים רק בתנאי שלא מצפים ממני לכלום ואני משתדל שלא לצפות לכלום מאף אחד, כי אני יודע שציפייה (לכאן או לכאן) רק פוגעת ביכולת לסבול אנשים, אבל באמת שנמאס לי כי זה מרגיש כמו לברוח מאוויר, הוא שם לא משנה לאן אני הולך, הוא שם כשאני שונא אותו וגם כשאני מאוהב בו, אני לא רוצה להרגיש את הרגשות האלה, לא רוצה להרגיש אהבה או רכושנות, זה מרגיש טוב לרגע אבל תמיד זה בומברנג שחוזר בפנים.
נמאס לי במיוחד בתקופה הזו שאני במקלט עם מלא אנשים כל הזמן, נמאס לי להיות אכול חרטה גם כשאני בוחר להיות בסביבת אנשים וגם כשאני בוחר להיות לבד, נמאס לי להרגיש כל כך עצמאי כשאני לבד ולהרגיש כמו איש ברזל ואז כשמגיע הלילה אני מרגיש הכי שביר שיש אחרי שלא פגשתי איש ימים שלמים, לא יודע למי להפנות את הכעס והאכזבה, כי לא ציפיתי מאף אחד לכלום, ועדיין התאכזבתי
