יש בי מן שנאה מושרשת לנשים. הdefault שלי כשאני פוגשת מישהי זה לא לאהוב אותה, אלא אם השתכנעתי אחרת.
זה היה אצלי ככה מאז ומעולם כבר מילדות
אני גם מאוד מקנאה בנשים אחרות (לדוגמא אני כבר שנים בטיפולי פוריות ולכן כשאני מגלה שמישהי בהריון יש לי אנטי אליה וזה מאוד מרגיז אותי שהיא הצליחה ואני לא)
באופן כללי יש מעט מאוד נשים שאני מעריכה ואוהבת, את הרוב אני ממש לא.
הייתי אומרת שאפילו ממש מרגיז ומכעיס אותי לראות מישהי שבעיני היא לא איכותית מצליחה.

חייבת להודות שכרגע אני בתקופה לא טובה ומאוד מאוכזבת מההשגים הדלים שלי בחיים עד כה , אבל אובייקטיבית למסתכל מהצד אני דווקא בסדר:
יש לי תואר שני בהצטיינות , עשיתי שירות בתפקיד איכותי מאוד בצבא
יש לי משרה די טובה ו הכנסה שלי מעל הממוצע
פיזית תמיד נחשבתי ליפה (אני כבר לא מרגישה ככה עכשיו אבל אני רחוקה מאוד מלהיות מכוערת)
יש לי משפחה- בן זוג ושני ילדים. הילדים הם הדבר הכי טוב,שקרה לי והכי טוב שעשיתי והם בעצם כל עולמי. זה הדבר היחיד שאני באמת מתגאה בו.

מה יש לי?? ואיך מנטרלים את הרגש הזה ומתמקדים בטוב שיש לי ולא במה שאחרים משיגים (או יותר נכון משיגות)