תפריט נגישות

פורום פסיכולוגיה

  • נכתב ע"י אחת ב - 19/04/2021 03:31:42

    שלום ליטל. קצת מוזר מה שאני רוצה לכתוב/לשאול.
    הקשר שלי עם הפסיכולוגית הוא מאד משמעותי עבורי.אני מרגישה שזה שומר עליי, מצמיח אותי ועוזר לי לשרוד כל מיני מצבים גם במציאות החיצונית אך בעיקר בפנימית.
    (וזאת למרות שלפעמים יש סערות, וכאב סביב ההיזדקקות, המגבלות וכו)
    לפעמים במצבים שגורמים לי סבל אני פשוט חושבת עליה, על מראה הקליניקה, על דברים שהיא אמרה ועל עצם זה שיש לי אותה.וזה מרגיע אותי ומנחם אותי.
    זה מצחיק, לפעמים אני מרגישה ממש ברת מזל ואפילו גאוה על כך שיש לנו כזה קשר.

    לאחרונה, אני חושבת על כך שעל אף הצמיחה, והשינויים , יש דפוסים מחשבתיים ורגשיים שלמרות הכל חוזרים על עצמם ולא נעלמים.
    מאחר ומיוחסת לי האבחנה של בורדרליין, אני אומרת לעצמי שזו הסיבה לכך, ושהכל בסדר כי עבורי הטיפול הוא חלק מ"ניהול המחלה" או שיפור איכות החיים.
    וזה לא כמו טיפול במשבר נקודתי, או סימפטום שמטפלים בו והוא חולף (חרדת מבחנים, קשיים בזוגיות, וכו)

    ובכל זאת מטריד אותי שהטיפול לא מביא לשינוי הדפוסים האלה.
    אני בעצם רוצה לדעת האם ההסתכלות שלי וההסבר שאני נותנת לעצמי כפי שכתבתי,הם נכונים? האם זה בסדר?

    ושאלה נוספת שקשורה לאבחנה, אני יודעת שיש טענה שעם הגיל יש הפחתה בסימפטומים וכו.אני בת 44 ואני ממש לא מרגישה כך.למעשה, אצלי סביב גיל 40 חלה החמרה מסויימת שהביאה לסוג של קריסה.
    מה שכן, הקריסה הזו הביאה אותי להבנה מה הצרכים שלי, איך עליי לטפל בעצמי וגם באיזשהו מקום האבחנה הרגיעה אותי כי היה לי הסבר לכל הדברים שחוויתי בעולם הפנימי שלי, שהשפיעו על מהלך חיי.
    אז אני בעצם שואלת האם תמיד אמורה להיות דעיכה של ההפרעה והתסמינים בגיל מבוגר? האם זה מהלך המחלה שיש לצפות לו?

    (אני יודעת שהעמסתי הרבה הפעם..)


    תשובה: תהיות
    נכתב ע"י ליטל פלג ב - 19/04/2021 21:14:03

    שלום לך.


    אני מתקשה להשיב לשאלתך כפי שניסחת אותה מאחר והדיבור דרך אבחנות אינו הדרך בה אני חושבת או מדברת, ובוודאי לא סביב שאלות אישיות ורגישות הקשורות בהבטים של תקווה, קשר, תלות, צמיחה נפשית. הדבר היחיד שאני מרגישה בנוח לומר הוא שאני שומעת בתקופה בה את כותבת כאן את הדרך הארוכה שאת עושה הן ברמת התפקוד והן ברמת התנועה מול המטפלת- מקשר צמוד ברמה הקונקרטית לקשר בו את יכולה להחזיק אותה בתוכך- בין היתר דרך החוויה החושית של הקליניקה- ולהיעזר בה כך גם ממרחק (ודאי שזה לא תמיד כך ושיש רגעי "נסיגה", אבל נדמה לי שאת מתארת תנועה כזאת באופן כללי). ובמובן הזה, אני חושבת שיש סיבה טובה לדבר על תקווה ועל אפשרות לחיות בצורה טובה ומספקת, יותר ויותר עם הזמן, גם עם היבטים ודפוסים שלא ישתו במלואם. 


    ליטל

אנשי מקצוע ומכונים