אני רק מחפשת תשובה לעצמי
שמישהו יגיד לי אם זה הגיוני, אם זה טוב אם זה רע,אם צריך להישאר, או צריך לברוח
לטובת "רחוק מהעין רחוק מהלב"?..
במטפלת שלי אין דבר מלבד טוב.
ואני יודעת שהיא כבר מזמן פינתה מקום בלב שלה שתוכל לשכן אותי בו לתמיד אם צריך.
ואני סומכת עליה הכי בעולם.והיא חכמה וטובה ורגישה וסבלנית ורכה וחמה.
אבל אני הבעיה, את מבינה?
אני בור ללא תחתית!
אני רוצה שהיא תהיה אמא שלי
ולא רק בטיפול.
אני רוצה כל הזמן.
ואני רוצה להיות ילדה שלה.ולגדול להיות כמוה, דומה לה.
והלב שלי נשרף מקינאה באלה שבאמת שלה.
אני לא מצליחה להרפות מזה.
שלום לך.
אני שומעת כמה את מתייסרת במפגש עם חלקים ילדיים, תלותיים, מקנאים, זועמים וכן הלאה שאת פוגשת בעצמך דרך הקשר עם המטפלת. הן לחלקים האלו, והן לכעס שמתעורר בך עליהם, יש ככל הנראה גורמים נפשיים עמוקים ורבי משמעות. במובן זה, אני חושבת שלא רק שהם לא סימן לצורך לעזוב ולהתרחק אלא להיפך, הם כאן כדי להזמין אותך להעמיק, להתקרב, להתנסות בחוויות נפשיות ובין אישיות חדשות אשר אני מאמינה בכל ליבי שיביאו גם לצמיחה נפשית, הקלה ויותר חופש. אני יודעת כמה מייסר ו"מטריף" יכול להיות המפגש עם חלקי נפש כאלו, אבל גם כמה משמעותיים הפירות של מפגש כזה, עם הזמן.
אל תתייאשי.
ליטל
