האמת המרה על טיפולי המרה וההיסטוריה החשוכה של הפסיכולוגיה

צוות בטיפולנט

כשיעל יצאה מהארון, לא הכל היה ורוד. לאורך כמה חודשים אביה לא דיבר איתה, היא הרגישה שהיא לא יכולה לדבר על הנושא עם חברותיה ששירתו עמה בצבא שלעגו לעיתים קרובות ללסביות, והיא בכלל לא הצליחה להבין איך היא אמורה לספר לסבתא שלה שהיא מעדיפה בנות. האמת? היו רגעים בהם היא לגמרי העדיפה להיוולד אחרת - סטרייטית.

בעוד שניתן להבין את משאלתה של יעל, שנאלצה להתמודד עם מחירים גבוהים בשל חוסר הקבלה החברתית של נטייתה המינית בחברה בה היא חיה, כיום ישנה הבנה המבוססת על מחקר כי לא ניתן לשנות נטייה מינית, והניסיון לעשות זאת עלול לגבות מחירים נפשיים ופיזיים קשים ולהשאיר צלקות אדירות.

לצערנו, בעבר, לא היה זה כך.

ההיסטוריה החשוכה של הפסיכולוגיה 

פרויד, אבי הפסיכואנליזה, הציע כי אנו נולדים עם נטייה מינית ביסקסואלית אשר הופכת להטרוסקסואלית בתהליך ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית ובמפגש עם תכתיבי החברה. עם זאת, הוא ראה בנטייה ההטרוסקסואלית ביטוי לבשלות ובגרות נפשית ולפיכך - ההומוסקסואליות הוצגה כקיבעון או רגרסיה לשלב התפתחותי מוקדם בהתפתחות הפסיכו-סקסואלית. למרות זאת, ולמרות שבתקופתו של פרויד נחשבה הומוסקסואליות לסטייה אסורה בחוק, הדגיש פרויד כי הומוסקסואליות היא "משהו שאין להתבייש בו, אין בכך פגם או נחיתות".

למרות הדעות האמביוולנטיות של פרויד כלפי ההומוסקסואליות, במשך שנים ראו פסיכיאטרים ופסיכולוגים בהומוסקסואליות כפתולוגיה. בהתאם לתפיסת ההומוסקסואלית כפתולוגית, עד 1973 נכללה ההומוסקסואליות במדריך ההפרעות הפסיכיאטריות (DSM) ונחשבה לאחת מההפרעות הנפשיות הקשורות בתפקוד המיני. במקביל, לאורך השנים התפתחו טיפולי ההמרה - טיפולים אשר נועדו להכחיד את הנטייה ההומוסקסואלית ה"פתולוגית". טיפולים אלו קיימים גם היום למצער.

טיפולי המרה: יותר נזק מתועלת

לאורך השנים התפתח זרם דומיננטי של טיפולים הממוקדים בשינוי הנטייה המינית. טיפולים אלו התקיימו (ועדיין מתקיימים) בשני פורמטים מרכזיים: טיפולים המבוססים על עקרונות דתיים וטיפולים המבוססים על שיטות קוגניטיביות-התנהגותיות.

בסדרה ההיסטורית עטורת הפרסים דאונטון אבי ניתן למצוא דוגמא לטיפול המרה מתחילת שנות המאה ה-20 ולנזק הקשה לו טיפולים אלו עלולים לגרום: אחד המשרתים, תומאס, מבקש לשנות את נטייתו המינית, לאחר שחווה מספר דחיות לחיזוריו אחרי גברים וכמה איומים ברצח וכליאה על הנטייה המינית ה"סוטה" שאז הייתה אסורה בחוק. תומאס פונה לרופא שמייעץ לו להזריק לעצמו חומר מסויים בכל פעם שהוא מוצא עצמו חושק בגבר. תומאס, בייאושו, מחליט לקבל את הטיפול. במהרה הטיפול מתברר כהזרקת רעל, שנועדה לגרום ליצירת סלידה. אך בכל זאת, הנטייה המינית של תומאס לא משתנה, והוא ממשיך להזריק את הרעל שוב ושוב, בייאושו. לבסוף, הוא מגיע לסף מוות ולייאוש עמוק, עד שעמיתיו מגלים את מצבו החמור ומסייעים לו להפסיק עם טיפולי ההמרה.

לאורך השנים טיפולי ההמרה עוררו מחלוקת אתית משמעותית בקרב אנשי מקצוע: מול הטוענים כי יש להציע למטופל את העזרה לה הוא מייחל, טענו אנשי מקצוע אחרים כי לא רק שטיפולים אלו אינם עובדים, אלא שטיפולי ההמרה מעבירים מסר לפיו נטיה מינית שאינה הטרו-נורמטיבית היא פתולוגית, והדבר כמובן אינו נכון ומזיק למטופל ולסביבתו. מחלוקת זו עוררה את הצורך בבחינה מחקרית של השפעות טיפולי ההמרה.

מה המחקר אומר על טיפולי המרה?

לאורך שנים הייתה טענה כי ישנו שיעור של כ-30% הצלחה לטיפולי ההמרה. עם זאת, בבדיקה מקיפה שנערכה בשנת 2007 על ידי ועדה מיוחדת שמונתה לבדיקת הנושא, נמצא כי רוב המחקרים שהראו כי טיפולי המרה יכולים להועיל אינם מחקרים אמינים ואף משוחדים. במחקרים רציניים, נמצא כי כמעט בכל המקרים, טיפולי ההמרה לא רק שאינם מביאים לתועלת אלא אף מזיקים ביותר ומביאים לירידה בערך העצמי, להתפתחות אשמה, דיכאון וחרדה ולקשיים ביצירת אינטימיות רגשית ומינית.

בהתאם לממצאים אלו, ההמלצה החד משמעית של ארגון הפסיכיאטרים והפסיכולוגים האמריקאי היא על הפסקת השימוש בטיפולי ההמרה. במקום, ההמלצה למטופלים המתקשים לקבל את נטייתם המינית היא על פנייה לטיפול אשר יאפשר להם לבחון את השפעת הנטייה המינית על חייהם. טיפולים אלו מאפשרים קבלה של הנטייה המינית וסיוע בהתמודדות עם הקשיים הרגשיים, המשפחתיים והחברתיים אשר נלווים לה בחלק מן המקרים.