ציון דרך: איך מתייחסים לתעודה של הילד?

פורסם על ידי רוני זליכוב-לסרי

בין ט"ו שבט, המסמן את הצמיחה כל הדרך למעלה - מינקות ועד בשלות, ובין יום המשפחה, המאיר את המבנה המורכב והמופלא, זה שתמיד יעורר געגוע ויכווץ את הלב, בין מועד  למועד מסתתר לו עוד אחד. ככה על הדרך. בלי הרבה רייטינג וקופסאות מתנה גדולות עטופות בסרט ורוד.

לא כולם מציינים אותו. אבל הוא תמיד ייחרט בתודעה לילדים ולהורים כיום מרגש.

היום בו יחזור הילד עם התעודה הראשונה, השנייה או השלישית וגם זו האחרונה, שמסכמת תקופה, לפני שמשהו עומד להשתנות. 

כשילדיכם חוזרים הביתה עם התעודות, קבלו אותם בידיים פתוחות. מגיע להם. מגיע גם לכם.

כפסיכולוגית, אני רואה אתכם וגם אותם יומיום. את אלה שכבר קוראים ואת אלה שמתאמצים קצת יותר. את אלה האדישים, וגם אלו המתקשים כל כך. את אלה שזזים בכיסא ואלה שמתביישים לענות. את אלה שכבר כמעט הרימו ידיים ואת אלה שעוד נאחזים. מגוון רחב כל כך של יכולות לצד דרישות ומטלות רבות. זה לא קל. עבור חלקם זה מורכב וקשה. להתחיל מוקדם בבוקר, עם הפסקות קטנות בלבד לאורך היום. ועד שהוא למד להחזיק נכון את העיפרון ולהעתיק מהלוח בקצב שנדרש כדי להספיק הכול. ולחבר בין אות לאות ותו לתו כשהניקוד מרחף, והמוזיקה והקצב צריכים להיות מתואמים ומוטעמים. ולקרוא מול כולם זה לא הכי טבעי לו. הוא חושש שאולי יטעה, או שהכול יתבלבל. פתאום זה מצליח. לא כל הזמן. לפעמים פחות לפעמים יותר.

התעודה הזו שיקבל היא לא רק הלימודים והציונים. היא גם חלק מאותן הפסקות שבין שיעור לשיעור. ההפסקות שלא תמיד מצא בהן את המקום שלו. חיפש, גישש, ניגש ואט אט בנה לו, לפעמים במאמץ רב לפעמים בטבעיות ובקלות כל כך יפה, רשת של קשרים, של יחסים, של משחק. לעיתים רצה למצוא חן ולא לקחת לבטן וללב כל דבר שנאמר לו. פעמים רק התחשק לו להחזיר, ולחזור בזמן לכיתה ולהחליף את התקליט שוב, להוציא את הספר הנכון, לחזור לריכוז, להיות קשוב, להבין. גם כשחם או כשרעב או סתם מתגנב איזה געגוע הביתה או עייפות של צהרי היום.

התעודה הזו שיקבל היום, בשבילו היא כל הדבר הגדול הזה, על כל הקסם שבו, האתגר, הקושי, הכיף, הריגוש וגם הייאוש לעיתים. התעודה תישמר אולי במגירה, מנוילנת היטב ותצהיב עם השנים. תמיד כשתפתח, היא תהיה אות וסמל לילד שהוא היה, לאדם שהוא היום.

אבל, ייתכן שהיא גם תשכח. כי היא לא מספקת את הגאווה המצופה. כי הציונים בה לא תואמים את מה שרצינו, לא מגשימים את הפנטזיה שהייתה לנו. ויותר מכך, הם מעוררים לעיתים כעס או בושה, אפילו אשמה. על איזה הורה אני, איזה ילד יש לי ולמה הוא לא מצליח כמו שציפיתי. כמו שהוא ציפה. לא קל. 

אבל הדרך! כמה חשובה היא הדרך. ראוי לציין ולחגוג אותה, גם אם הציון בקצה המסלול לא יושב בדיוק על החלום שלנו. גם אם התעודה שמחזיק בידו לא מושלמת. הילד התאמץ, התעקש, ניסה – הוא ראוי להערכה.

נכון, בעולם בו אנחנו חיים, לרוב מבחן התוצאה הוא זה שקובע. ומה שמתנוסס שחור על גבי לבן חשוב לנו וגם להם. אבל, היום כבר ידוע יותר מבעבר, כמה חשיבות יש בחיזוק על מאמץ, על דרך ולא בהכרח על היכולת או על הציון. מחקרים רבים מאירים נקודה קריטית זו. אחד מהם מצא, למשל כי חיזוק ילדים על מאמץ (אותן שעות של ניסיונות, נחישות, עבודה) מדרבן את הילדים לפתח את כישוריהם - לא רק בהווה - בכאן ועכשיו, אלא גם בעתיד, אפילו ובמיוחד כשיאלצו להתמודד עם קושי או אתגר. ולא רק זה, אלא נמצא שילדים שמקבלים חיזוק רק על יכולתם והישגיהם, ינסו כל העת להוכיח את עצמם - אך כאשר יתקלו במכשול, נראה כי יתקשו יותר להתמודד עם האתגר, יראו פחות נחישות ופחות הנאה מהתהליך.נראה אם כן, כי חיזוקים על המאמץ, הרצון וההשקעה, הינם בעלי השפעה רבה וחשובה על תפיסת הילדים את עצמם ואת כישוריהם.

ובוא נודה באמת. יש בזה הגיון. כי הרי מה הם רוצים בסופו של יום? למה הם זקוקים? למה שכולנו זקוקים לו: למישהו שיראה אותנו ויחזק אותנו על הסימנים הקטנים שאנחנו משאירים לאורך המסלול.

החיזוקים האלה, ההתבוננות שלנו בהם, האמירה שמכבדת את האנשים שהם הילדים שלנו, שמשקפת עבורם שיש מי שרואה גם את הבפנים, את מה שנמצא מאחורי הקלעים: את הזיעה, ההתמודדות, המאמץ, הלחץ, רגעי השיא שמבליחים לרגע ונעלמים באותה מהירות בה הגיחו, הדופק שפועם בקצב מהיר, ההתרגשות מהרגע שבו אחד ועוד אחד הופכים לשניים. אלו הדברים שיבנו אותם להיות בני האדם שהם.

מניסיוני, כשהילדים יקבלו את החיוך והמבט על הדרך ולא רק על התוצאה, סיכוי טוב שהם ישכילו ללמוד שאלה ואלה כרוכים יחד, אך זה הראשון לא פחות חשוב מהאחרון. ולא רק שהוא לא פחות חשוב, הוא לרב הבסיס, השורשים והמהות בדרך אל האחרון.

זה ילווה אותם לא רק לסוגיית הציונים, הלימודים ובית הספר. זה ילווה אותם למקומות מהותיים לאורך הדרך: לאופן שבו הם יציבו לעצמם מטרות, לאופן שבו יבחרו להתמודד עם הפסד במשחק מול חבר, לאופן שבו יבחרו ויכריעו בין עיקר לטפל, לאופן בו ילמדו לקבל את עצמם - בהבנה, בסלחנות ובחמלה כשצריך, ביכולת לפתח חוסן ולהתמודד עם הקשיים שהדרך עלולה לשאת עמה, בלי להתפרק, תוך שהם מעריכים ומכבדים את עצמם ואת הסביבה.  

בכך, לא רק שהדרך תהיה נעימה יותר, אלא קרוב לוודאי שגם התוצאה החיובית, זו שהם כל כך מחכים לה לא תרחק להגיע.

וזו, תהיה תעודה מעולה. תעודה שייקחו איתם לחיים. 

מקורות

Henderlong, J., & Lepper, M. R. (2002). The effects of praise on children's intrinsic motivation: a review and synthesis. Psychological bulletin, 128(5), 774.‏

Mueller, C. M., & Dweck, C. S. 1998 .Praise for intelligence can undermine children’s motivation and performance. Journal of Personality and Social Psychology, 75, 33–52

על המטפלת - רוני זליכוב-לסרי

רוני זליכוב-לסרי, בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה (בהצטיינות) מאוניברסיטת בר-אילן. פסיכולוגית חינוכית מתמחה מזה מספר שנים בשירות הפסיכולוגי-חינוכי של רמת השרון. בעלת קליניקה לטיפול בילדים, הדרכות הורים פרטניות וייעוץ. בעלת ניסיון מקצועי בנושאים שונים ומגוונים (פחדים, חרדות וגמילה בגיל הרך, בעיות והפרעות התנהגות, דימוי עצמי, קשיים חברתיים ומיומנויות חברתיות, שינויים בתוך המשפחה: גירושי הורים, אח חדש, הורות יחידנית ועוד, הכוונה ומתן כלים להתמודדות עם קשיים שונים בהורות, אבחונים פסיכולוגיים, עבודה וייעוץ מערכתי והתערבות במצבי חירום). כמו כן כותבת מעת לעת (פסיכולוגיה עברית, סלונה, מאקו, (mama knows בעלת עמוד פייסבוק מקצועי


יעניין אותך גם: פסיכולוג ילדים, פסיכולוגיה, מטפלים פסיכולוגים, טיפול פסיכולוגיפסיכולוג בבאר שבע