תפריט נגישות
חיפוש

הרהורים מחדר הטיפולים: עם חברות כאלו, מי צריך פסיכולוגית

הרהורים מחדר הטיפולים: עם חברות כאלו, מי צריך פסיכולוגית

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

מודה: בכל פעם לפני שאני לוחצת על כפתור ה- SEND שמאשר את העלייה של הטור לאתר אני נתקפת חרדת קהל ברמה זו או אחרת. למה? כי פסיכולוגיה זה לא עניין לצחוק, כי מי שמעולם לא היה אצל פסיכולוג יחשוב שהטיפול מביא יותר נזק מתועלת, כי תמיד יש את הסיכוי הקלוש שהפסיכולוגית שלי קוראת את הטור הזה (הי! אל תבהלי, אני מבטיחה להיות נבזית רק בדרכים שלא יחשפו את זהותך), כי אני תוהה אם אני לא מתחילה למתוח את גבולות הסבלנות של מנהלי האתר וכי, גם אם זה לא נראה ככה, הנטייה הטבעית שלי היא לדיסקרטיות על גבול המופנמות.

בקיצור, יש לי די והותר סיבות לדפיקות לב מואצות בנוגע לטור הזה ולכן ערב לפני ה-SEND אני משתדלת להעביר אותו למה שנקרא מועדון האוהדים (בשפת רחשי הלב), הסופר אגו (בשפה הפסיכולוגית) או שתי חברות יקרות וסבלניות בשפת המציאות.

אני חייבת לציין שרב הזמן צוות התמיכה בכפייה שלי עושה את עבודתו נאמנה ומגחך במקומות הנכונים, מביע את אהדתו בשפע וזוקף גבה שמשמעה "את באמת באמת בטוחה שאת זה את רוצה לפרסם?" בנוגע לכמה אמירות שהשתיקה אכן יפה להן.

למרות זאת, ברוטוס וקסיוס שלי החלו לאחרונה להראות סממנים ראשונים של מרי, ועוד סביב אותה הנקודה בדיוק.

סממני מרי, מבחינתי, הם אמירות כמו "אני מבינה שאת מצנזרת את כל נושא המלתחה" או "את לא בקטע של גילוי נאות סביב איך שאת בוחרת פסיכולוגיות?". והגדילה לעשות אחת מהן ששלחה לי בתגובה לאחד הטורים SMS נאצה: "מותק, אהבתי, איזה חצאית היא לבשה באותה פגישה?".

אז קודם כל אני רוצה להגיד שזה לא מצחיק.

דבר שני, הבטחתי לעצמי שרק כדי להמנע מאמירות כאלו ואחרות בעתיד אני מוכנה לצאת מהארון במלוא מובן המילה ולהודות: כן, אני יכולה לדקלם בקלות את פרטי המלתחה של הפסיכולוגית שלי וכן, הסיכוי שאני אסתדר עם פסיכולוגית שלובשת דגמ"ח כחול עם טוניקה ירוקה שואף לאפס.

אני יודעת שזה יכול להשמע שטחי אבל יש כמה נקודות להגנתי.

קודם כל, אני רוצה לטעון בתוקף שמאחר והכלי המרכזי איתו פסיכולוגים עובדים הוא האישיות שלהם, הרי שכל מימד אישיותי אותו הם חושפים- ובמקרה הזה הבגדים שלהם- ראוי לבחינה וחקירה מעמיקה. העניין הוא שאני לא בטוחה עד כמה פסיכולוגיות ערות לקיומן של מטופלות (אני מרשה לעצמי להתייחס לבנות המין היפה) שעסוקות יותר בגוף מאשר בנפש ויותר בהלבשה מאשר בהשלכה. בהתאם, אני מאמינה שפסיכולוגית יכולה, בתום לב, להגיע לטיפול במכנס דמוי שארוול ולא לחשוב שעבור מטופלות מסויימות המשמעות זהה לתליית תמונה שלה עם ג'ויינט בסיני על קיר הקליניקה. בדומה, פסיכולוגית שתכנס למלחמת התשה רק כדי לא לענות על שאלה כמו "איפה למדת" או "כמה ילדים יש לך", תרשה לעצמה לבוא לטיפול עם נזם וחולצה שלא מסתירה את הקעקוע של הפרפר מגיל 16.

אבל אם להיות כנה ובו זמנית לחסן את עצמי מהערות נוקבות מצד מבקרות המדינה שלי, לא מדובר רק בטיעון הזה אלא גם בכמה שנוגעים לקשר וליחסים שלי עם הפסיכולוגית שלי.

בעיני, למשל, זה שאני כל כך בקיאה במלתחה של הפסיכולוגית שלי אומר שאני יכולה להסתכל עליה ישירות גם כשאנחנו מדברות על נושאים אינטימיים ומכאיבים. או למשל, זה שאני מודעת לחיבה העזה שלה למחרוזות ענקיות ולחוסר היכולת שלה פשוט לפזר את התלתלים הנפלאים שלה, משמעו -אולי- שאני מכירה גם בחולשות שלה ולא תופסת אותה באופן אידיאלי ולא מציאותי.

ואפילו יותר חשוב, בהתבוננות בפרטי הלבוש של הפסיכולוגית שלי יש גם איזה סוג של קירבה. יש משהו בידיעה שגם היא עושה שופינג בכובד ראש ומבזבזת את זמנה (היקר, כידוע לי) על התאמת גוון החגורה למגף שהופך אותה לקצת יותר מוכרת, או מובנת לי. וביחס לזה שעד כה תחום העניין המשותף היחיד שלנו הוא מצבי הרגשי, הרי שלא מדובר בעניין של מה בכך.

מה שאני מנסה לומר, בסופו של דבר, הוא שיש להתייחס אלי במלוא הרצינות אם אני פוסלת פסיכולוגית בגלל שהיא לובשת חליפת קטיפה סגולה. כמו כן, כדאי לקחת בחשבון שהתהליך הטיפולי היה מתקדם בקצב הרבה יותר משביע רצון אם היא רק הייתה לובשת בכל פעם את החצאית האפורה הזאת, עם הקפל בתחתית והשסע בצד.

אנשי מקצוע בתחום

טיפול פסיכולוגי

עוד מאמרים שיעניינו אותך