חיפוש

על הספה: הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- מה נשתנה?

על הספה: הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- מה נשתנה?

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

פסח, ככל הידוע לי, הוא לא חג המצות (כי מי אוכל דברים כאלה בעידן הגרנולה והירקות האורגניים) ובטח ובטח לא חג החירות, עם כל הארוחות המשפחתיות הכלולות בו. לעומת זאת, מאחר ורב הדודות שלי לא ממש הפנימו את מוטיב ה"פסיחה", הוא כולל שפע שאלות מעצבנות וחסרות טאקט.

התשובה הקבועה שלי לשאלה המעצבנת 'מה נשתנה' היא "שום דבר, ובבקשה תעבירו לי עוד יין". או במילים אחרות: לא, מאז ארוחת ראש השנה לא הכרתי רופא מצליח, לא הבאתי לעולם שלושה ילדים מקסימים ואפילו לא רכשתי דירת פאר בצפון תל אביב. כטוב ליבי ביין, ואם מציקים לי יותר מדי, אני מוכנה גם להודות בעזות מצח שמאז פסח שעבר אפילו לא עשיתי תיאום מס, לא חיסנתי את החתולה ולא שילמתי את מצבור דו"חות החנייה שלי, שסכומם הכולל וודאי כבר עולה על שני זוזים.

זה לא שאני כזאת גיבורה על דודות. בארוחות משפחתיות, בדרך כלל, אני מנסה להצטנף קרוב ככל האפשר לאלכוהול ורחוק ככל האפשר משאלות חודרניות, מאכלי דגים ובני דודים מוצלחים יותר ממני. אבל מאחר ובשנים האחרונות אני מרבה לשאול את עצמי מה כן או לא נשתנה, אני חושבת שלאט לאט אני מפתחת עמידות.

הרומן שלי עם השאלה 'מה נשתנה' התחיל בערך חצי שנה אחרי שהתחלתי את הטיפול הפסיכולוגי. אז, בתמימותי, חשבתי שהשביל המוביל לקליניקה של הפסיכולוגית שלי הוא השביל המוביל מעבדות לחירות: שעוד רגע, אם אני רק אשתף באסוציאציה הנכונה, היא תרד מההר עם עשרת הדיברות לחיים נפשיים טובים (משהו כמו 10 טיפים לאיך לשכוח אקסים, לסלוח להורים ולאהוב את עצמי קצת יותר).

אז זהו, שלא.

בפעם הראשונה ששיתפתי את הפסיכולוגית שלי בתחושה שעוד לא כל כך נשתנה היא העלתה את הקושיה הנבונה איך אני חושבת שישתנה אם אני עסוקה בעיקר בלהסביר לה למה אין טעם לתת אמון בפסיכולוגים. אוקיי, לקחתי לתשומת ליבי. זה אמנם לקח זמן, אבל בסופו של דבר הגענו למסקנה שאני מוכנה לקחת את הסיכון ולהתנסות בספורט האקסטרים המכונה 'לתקשר עם הפסיכולוגית שלי'.

בהמשך כבר באתי מוכנה יותר. הצהרתי שכן, בסדר, אולי נשתנה קצת, אבל עדיין יש רגשות ודפוסים שטבועים כל כך עמוק, שאני פשוט לא מבינה איך דיבור עליהם ישנה אותם. השונרא, מאחורי בלוק הכתיבה שלה, לא נשארה חייבת: "תגידי", היא שואלת אותי, "יכול להיות שאת מרגישה שפגישה אחת בשבוע לא מאפשרת לנו להגיע לרמת המגע הנפשי שאת כל כך כמהה אליה?"

ולכו תסבירו לה שגם מפגש חד שבועי הוא לפעמים פירמידות של כאב.

בקיצור, השאלה מה נשתנה, מה לא נשתנה ומה עוד יכול להשתנות מרחפת בקביעות בחלל הקליניקה. על פי מדד הדודה הפולנייה, אני מניחה שהתשובה היא שהטיפול לא מביא לשום שינוי: אני עדיין לא מאוד חברותית, לא מאוד נשואה, ולא ממש גומרת את החודש בלי עזרה מההורים. למרות זאת אני חושבת שבניגוד לדודות, דווקא לי ולפסיכולוגית שלי אני מביאה קצת נחת.

אולי המציאות החיצונית שלי לא השתנתה בצורה דרמטית, אבל משהו באופן בו אני מסתכלת על המציאות הזאת התרכך קצת. מה שפעם היה חציית ים סוף עבורי, היום מרגיש הרבה יותר פשוט; במקומות בהם הרגשתי כבדת פה וכבדת לשון, אני יכולה לדבר היום די ברהיטות.

קשה לי להסביר איך בדיוק קרו השינויים האלו, אבל אני יכולה להגיד שהם התחילו בתקופה בה הארמית בפיה של השונרא (כלומר, התעקשותה לנהל איתי דיאלוג רגשי), התחילה להיות מובנת יותר. לאורך 40 שנות הנדודים במדבר, מסתבר שהיא לא העלתה על דעתה ולו לרגע לוותר לגדיא שכמותי, אבל עבודת הפרך אכן השתלמה. וגם אם בחיבור פנימי לעולם הרגשי לא קונים במכולת ולא מוצאים חתן (כדברי הדודות), אני והשונרא אומרות- דיינו.

אנשי מקצוע בתחום

טיפול פסיכולוגי

עוד מאמרים שיעניינו אותך