בין תנועה לקיפאון: על הנפש, הטראומה המתמשכת ויום השנה לשבעה באוקטובר

אירית אלוני וד"ר בעז שלגי

ככל שמתקרב יום השנה לאירועי ה-7 באוקטובר, משהו בבטן מתכווץ. תחושת הדריכות מתעוררת, החרדה פועמת מתחת לפני השטח, ורבים מוצאים את עצמם מחפשים אוזן קשבת ותמיכה. במסגרת עבודתנו בעמותת נט"ל (נפגעי טראומה לאומית) אנחנו פוגשים את זה מקרוב מאוד בחדרי הטיפול, והמציאות שעולה מתוכם מספרת סיפור מורכב. 

בניגוד למלחמות בעבר, שבמרכזן עמד אירוע אחד, קיצוני ונקודתי, שייצר  גל של פניות לטיפול אשר דעך ככל שחלף הזמן, בשלוש השנים האחרונות אנחנו חיים בתוך טראומה מתמשכת. העלייה בפניות לעזרה ממילואימניקים, מבני משפחה, מאזרחים ומלוחמים לא רק שאינה נעצרת, אלא ממשיכה להתגבר. הפצע פתוח, והנפש נושאת מציאות שאין בה רגע אמיתי של הפוגה או של רגיעה. 

מהן התחושות שעשויות להתעורר לקראת יום השנה?

ההתקרבות לתאריך הזה, ה-7.10, מעוררת בתוכנו תנועה נפשית רגישה. מצד אחד היום הזה מציף מחדש את החוויה הטראומטית, מטלטל מפחיד את הנפש עד היסוד. מצד שני, ובו זמנית, בעצם ההתקרבות הזו, בזמן ובעומק, למקומות המפחידים כל-כך בנפש, טמונה גם תקווה עמוקה.

זוהי התקווה לכך שאולי המגע המחודש עם הכאבים והפחדים יוכל לייצר עיבוד נוסף של תחושות וחוויות שלא עובדו עד כה, יוכל לייצר מעט הפשרה באזורים שקפאו מאימה. אנשים מגיעים אלינו מבוהלים ממה שעולה בתוכם אבל עם כמיהה שנוכל לשאת זאת יחד, ומתוך היחד הזה, יוכלו גם הם לשאת קצת יותר, להשתחרר קצת יותר מהפחדים והכאבים שאיתם הם חיים. 

לצד התחושה של טראומה מתמשכת יש גם תנועה נפשית נוספת, הנוצרת מההתרחקות מלב האירוע. אמנם נכון ש"שום דבר לא נגמר", אבל בכל זאת יש תחושה של חזרה מסוימת לחיי השגרה, ומשהו מרפה מהדריכות המאפיינת את חוויית ההישרדות. 

אלא שדווקא בתקופה שבה הנפש פחות דרוכה, ייתכן כי חוויות ורגשות שלא היה להם מקום בזמן המלחמה יעלו ויציפו את הנפש. פחדים, זיכרונות מטלטלים, תחושות אשמה, ומגוון חלקים מורכבים בנפש שלא ניתן להרגיש אותם, לחשוב עליהם ולעבד אותם כל עוד הנפש דרוכה ושומרת על עצמה, יכולים לעלות לפני השטח. מתוך כך, אנחנו יכולים לראות יותר עצבות על מציאות שהשתנתה, געגוע לתקופה בה דברים היו פשוטים יותר, וכעס ותסכול על מה שנלקח או אבד. 

בטיפול, כמו בחיים: איך נעים בין הרגשות השונים?

החיבור למכלול הרגשות שלנו, לרבות המורכבים שבהם, הוא חשוב ומשמעותי. אך כאשר התחושות הקשות מצליחות לקבל מקום בתוכנו, אנחנו זקוקים גם לאיזון ולהפוגה מהן מפעם לפעם. בדיוק כמו בחיים עצמם, גם בטיפול אי אפשר "לשבת" כל הזמן על האזור הכואב והמדמם. 

בסופו של דבר, מהו תהליך טיפולי עמוק אם לא תנועה טבעית ומתמשכת? הנפש פועלת כמו מטוטלת: לעתים מתקרבים אל הזיכרונות, אל החרדה ואל הבושה, וברגעים אחרים מתרחקים מהאזורים הצורבים הללו, שיכולים להיות "יותר מדי" או להתיש את כוחות המטופל, ונעים אל מחוזות נוספים, מוגנים ושגרתיים יותר. 

ההתקרבות לחוויות הקשות מייצרת תחושת חיבור, משמעות ותקווה, אך היא גם מפגישה אותנו עם פחד עמוק מפני נפילה לתהומות נפשיים קשים מדי. ההתרחקות, לעומת זאת, מייצרת הקלה הכרחית ונדרשת, אך לפעמים מלווה באכזבה של אותו חלק בנפש המטופל שרוצה כל כך לעבוד על החלקים הכואבים, לפגוש אותם, לחלוק אותם, ולאט לאט לעכל אותם.  כפי שכתב יפה הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן: "אנחנו נבצע את לחם האסון ביחד ונעכל פיסה אחר פיסה" (2004 [2010], עמ' 216). 

בדיוק אותה מטוטלת המאפיינת את תהליך הטיפול, פועלת גם בנפש לקראת יום הזיכרון. ישנו רצון עמוק לגעת, לעבד ולרכך את ההגנות שחוסמות את האפשרות "לעכל יחד את לחם האסון פיסה אחר פיסה". אך לצד זאת עולה בהלה בנפש ומתגברת הדריכות בגוף. 

אין כאן בחירה בינארית פשוטה, כזו של או-או, בין הצורך להתמודד בעוצמה עם הקשיים לבין הצורך להימנע לחלוטין, אלא תנועה נפשית עדינה שמנסה למצוא את המקצב המדויק שלה. האתגר הגדול של כולנו לקראת היום הזה הוא להימנע מקריסה אל עבר אחת משתי מלכודות אופייניות: 

• מלכודת ההימנעות: בה הנפש לוחשת לנו שהמגע עם התכנים הקשים שהיום מזמן "גדול עלינו" ועדיף להתנתק לחלוטין, דבר שגורם לנו להיכנע לפחד ו"לפספס" את ההזדמנות לנחמה משותפת.  

• מלכודת ההצפה: בה אנחנו מרגישים מחויבות אין סופית, לצפות בכל טקס, בכל שידור, עד אפיסת כוחות, דבר ששוחק את המערכת הרגשית שלנו שכבר גם כך פועלת במאמץ קשה, ארוך ומתמשך.

הדינמיקה הזו מקבלת חיים בסיפורים שאנו שומעים יום יום בחדר הטיפולים. יש לציין כי הדוגמאות המובאות כאן אינן ציטוטים ישירים של מטופלים, כפי שהן מהוות המחשה של החוויות שצפות לא פעם סביב יום זה. אחת המתמודדות שיתפה אותנו: אני נוסעת לבד ובוכה. אני רוצה להתקרב לכאב ומבינה שזו הזדמנות, אבל ככל שמתקרבים ליום עצמו הבהלה עולה. אני פוחדת לשקוע בזה. אדם אחר תיאר את המאבק ההפוך בהימנעות: במהלך היום רק רציתי לסגור את הטלפון ולשבת לבד בחדר חשוך. הרגשתי שאם אגע בזה אפילו טיפה הכל יתרסק. רק כאשר הרשתי לעצמי להגיע לטקס קצר, אפילו שיצאתי באמצע, הרגשתי שאני גם נוכח ומחובר לרגשותיי וגם שומר על עצמי. 

אז איך עוברים את יום הזיכרון הזה? 

כדאי להרשות לעצמנו לגעת, להתקרב לדברים, גם אם הם קשים וכואבים, גם לאלה שמחוץ לנו וגם לאלה שבתוכנו. אך תוך כדי כך, כדאי גם להקשיב היטב לגוף, לנפש, לבדוק שהם "עדיין פה" איתנו, לא מוצפים, לא קורסים. אם הנפש לוחשת לכם להתנתק לגמרי מהכל, זכרו שלפעמים נכון להרשות לעצמנו מגע, ולו זעיר: להדליק נר, לקרוא קטע קצר, לעבד פירור אחד מלחם האסון בלי להישאב למלכודת הניתוק המוחלט. 

כדי לנסות ולמצוא את האיזון המתאים עבורנו ולהתמודד עם המצוקה שעשויה לעלות סביב יום זה, מוצעים כאן כמה מסרים ודרכי התמודדות מעשיות שעשויים לסייע:

• זה עשוי להיות נכון ובריא עבורנו להשתתף בטקסים השונים, אך מהצד השני, אם אנחנו מרגישים שהדריכות שלנו עולה מדי, אפשר לכבות את מסך הטלוויזיה או לצאת מהטקס. 

• אל לנו ליפול למלכודת של "חייבים": אנחנו לא חייבים לשים על עצמנו יותר מכפי שאנחנו יכולים לשאת. שמירה על עצמנו אינה תבוסה, אלא מעשה אמיץ, קשוב, המכבד את תנועת המטוטלת של הנפש ויודע לכוון אותה באופן נכון. 

• לעיתים עוזר מאוד לתכנן מראש היכן נהיה וכיצד נציין את היום, אך מהצד השני לעיתים מוטב שלא להתחייב מראש לתוכנית נוקשה, כדי לאפשר לעצמנו לשנות כיוון בהתאם למצב הרוח ולמסוגלות שלנו באותו רגע.

• כדאי לשוחח מראש על החששות והציפיות עם בני משפחה או חברים קרובים, כדי לייצר תיאום ציפיות ולהפיג את תחושת הלבד.

• אפשר לתאם מראש עם אדם קרוב שיהיה שם עבורנו, או לקבוע עם חבר שיהיה מוכן לצאת איתנו החוצה להתרעננות במידה ונרגיש שההצפה גדולה מדי.

יום הזיכרון הזה הוא הזדמנות מורכבת ומטלטלת. ביום הזה, חשוב ומשמעותי שנסכים להקשיב לתנועה הטבעית של הנפש שלנו, להתקרב כדי לגעת ולהתרחק מעט כשמציף כדי לשמור על עצמנו. כך, ייתכן שנוכל לעבור את היום הזה מבלי לטבוע מחד, ומבלי לוותר על ההזדמנות למצוא בו ומתוכו, בסופו של דבר, גם מרפא וגם תקווה. 

על הכותבים

אירית אלוני – מנהלת היחידה הקלינית, עמותת נט"ל. ,MSW עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית, מומחית לטיפול בטראומה, מדריכה מוסמכת.

ד"ר בעז שלגי – פסיכולוג קליני, מרצה בתכנית לפסיכותרפיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב. ממקימי וראשי תכנית "אלומות – ידע יצירה ומנהיגות בפסיכותרפיה פסיכואנליטית. עורך ראשי של "שיחות": כתב על ישראלי לפסיכותרפיה. פסיכולוג ראשי בעמותת נט"ל.

מקורות

אייגן, מ. (2004 [2010]). תחושת מוות נפשי. תל אביב, תולעת ספרים