טיפול פסיכיאטרי הוא טיפול אשר ניתן על ידי פסיכיאטר במטרה לסייע לילדים, מתבגרים, בוגרים וקשישים להתמודד עם מגוון רחב של בעיות רגשיות, התנהגותיות ובין אישיות. טיפול פסיכיאטרי מבוסס במרבית המקרים על מתן טיפול תרופתי, אך כולל בחלק גדול מהמקרים שילוב של הטיפול התרופתי עם שיטות טיפול נוספות שביניהן טיפול פסיכולוגי ושיקום פסיכיאטרי. טיפול פסיכיאטרי מורכב ממספר שלבים מרכזיים.
 (1).png)
טיפול פסיכיאטרי יפתח תמיד באבחון מקיף אשר מכוון לקביעת אבחנה פסיכיאטרית. האבחון יאפשר לפסיכיאטר להתרשם ממצבו הקוגניטיבי והרגשי של המטופל ולזהות את המצב הנפשי ממנו הוא סובל, תוך התייחסות להיבטים נוספים כמידת הסיכון בה המטופל מצוי (למשל, האם קיימת סכנה אובדנית), חומרת ההפרעה הרגשית וקיומם של מצבים רפואיים נוספים העשויים להשפיע על הופעת הסימפטומים (למשל, האם יש אפשרות שמצב דיכאוני מושפע בין היתר מפגיעה בתפקוד בלוטת התריס, או שבעיית התנהגות פתאומית של ילד מעידה על הצורך בבירור נוירולוגי לשלילת האפשרות לקיומו של גידול מוחי המשפיע על ההתנהגות).
במסגרת האבחון, הפסיכיאטר עשוי להשתמש בכלים שונים אשר יסייעו לו לאבחן את המצב הרגשי ממנו המטופל סובל:
ראיון ישיר: חלק מרכזי באבחון הוא הריאיון הישיר עם המטופל, בו הפסיכיאטר מאזין לתלונותיו של המטופל ובודק את קיומם של סימפטומים שונים כדי לקבוע אבחנה מדויקת ככל האפשר. במסגרת שלב זה, הפסיכיאטר ישאל את המטופל לגבי הקשיים שהביאו אותו לפנות אל טיפול פסיכיאטרי, משך הזמן בו הם מתקיימים (באפיזודה הנוכחית ולאורך השנים), קיומם של קשיים רגשיים נוספים, המידה בה הסימפטומים פוגעים בתפקוד היומיומי, אירועים יוצאי דופן שהתרחשו סביב פריצת הקשיים (למשל, האם הקשיים פרצו לאחר אירוע טראומטי, אובדן, משבר כפיטורים או גירושים), משאבי התמיכה הסביבתיים של האדם וקיומן של בעיות רפואיות נוספות. כמו כן, הפסיכיאטר ינסה להתרשם מרמת התפקוד שאפיינה את המטופל לפני הופעת הסימפטומים הרגשיים. במידה והמטופל הוא ילד, ובפרט כאשר מדובר בילד צעיר, הפסיכיאטר ישתמש גם באמצעים משחקיים שיאפשרו לילד להביע את תחושותיו הרגשיות באופן עקיף. למשל, הפסיכיאטר עשוי להזמין את הילד להמחיז באמצעות תיאטרון בובות את תחושותיו.
איסוף מידע: מרבית הפונים אל טיפול פסיכיאטרי יוכלו לתאר באופן עצמאי את קשייהם, אך במידה והפונה הוא ילד, אדם הנמצא במצב פסיכוטי או קשיש הסובל מבעיות קוגניטיביות - הפסיכיאטר יסתמך על מקורות מידע נוספים בכדי לבסס את אבחנתו. במסגרת שלב זה הפסיכיאטר עשוי לראיין את הורי הילד בנוגע למצבו ולהיסטוריה הרגשית-רפואית שלו ו/או לעיין בדו"חות קודמים אשר עסקו במצבו הרגשי של המטופל. הכרת ההיסטוריה הרפואית של המטופל היא קריטית במיוחד, מאחר והיא מאפשרת להימנע מחזרה על טיפולים בלתי אפקטיביים.
שאלונים ואבחונים אובייקטיביים: בחלק מהמקרים הפסיכיאטר יעשה שימוש בשאלונים או אבחונים מובנים ואובייקטיביים במטרה לחדד את הבנתו את אבחנת המטופל. כך, למשל, אבחון הפרעות קשב וריכוז מבוסס כמעט תמיד לא רק על התרשמות ועל ראיון עם המטופל (ועם הוריו במידה ומדובר בקטין), אלא גם באבחונים קוגניטיביים המכוונים לזיהוי הפרעת הקשב וחומרתה.
הדרכה פסיכודידיקטית אינה שלב טיפולי בפני עצמו, אלא אלמנט המלווה את הטיפול הפסיכיאטרי בשלבים שונים של הטיפול, בהתאם לצורך. עם זאת, במקרים רבים הפסיכיאטר יערוך הדרכה פסיכודידקטית למטופל ו/או לבני משפחתו לאחר מתן האבחנה הפסיכיאטרית, ויחזור לשלב זה במשך הטיפול במידה ויהיה בכך צורך. הדרכה פסיכודידקטית הניתנת במסגרת טיפול פסיכיאטרי מכוונת למתן מידע למטופל ובני משפחתו על האבחנה או המצב הרגשי ממנו הוא סובל, על הסימפטומים האופייניים למצב ועל "אופן ההתנהגות" של ההפרעה. כלומר, הפסיכיאטר ינסה לצייר למטופל ולבני משפחתו תמונה ברורה ככל האפשר של האבחנה ומשמעותה, תוך התייחסות למהלך ההפרעה האופייני ולאופן בו היא באה לידי ביטוי. כך, למשל, במסגרת טיפול פסיכיאטרי באדם המתמודד עם דיכאון הפסיכיאטר המטפל עשוי לסביר למטופל ולבת זוגו כיצד תחושות וקשיים שונים מהם הוא סובל (פגיעה בדימוי העצמי, ירידה בחשק המיני, חוסר תיאבון והיעדר אנרגיות) קשורים במצב הדיכאוני. זאת, במטרה להרחיב את ההבנה והאמפתיה הן של המטופל עצמו והן של קרוביו למצבו, ולצמצם תסכולים ואי הבנות הנובעים מהשינוי במצבו הנפשי של המטופל (למשל, מניעת מצב בו בת הזוג חווה את היעדר החשק המיני כביטוי לירידה במשיכה אליה). בדומה, טיפול פסיכיאטרי בצעיר שחווה משבר פסיכוטי יכלול פעמים רבות הדרכה לגבי נטייתם של הסימפטומים הפסיכוטיים לחזור בהיעדר טיפול תרופתי מתאים ולגבי נטייתם של חולים להפסיק בטרם עת את הטיפול התרופתי, והכוונה לגבי הצורך ביצירת סביב תומכת שאינה מפעילה לחץ רב מדי על חזרה לתפקוד לאחר המשבר.
לאחר שנקבעה אבחנה ולאחר שהפסיכיאטר הסביר למטופל ולבני משפחתו על האבחנה ומשמעותה, תוצע למטופל תכנית טיפולית המתאימה לקשייו.
במרבית המקרים טיפול פסיכיאטרי יתבסס על טיפול תרופתי אשר מכוון לטיפול בסימפטומים מהם המטופל סובל - סימפטומים של חרדה, דיכאון, התנהגויות אובססיביות קומפולסיביות, סימפטומים פסיכוטיים וכן הלאה. הפסיכיאטר יציע למטופל טיפול פסיכיאטרי תרופתי מתאים, תוך התייחסות למצבו הרפואי הכללי של המטופל, לניסיונות טיפוליים קודמים ולתופעות הלוואי האפשריות. כמו כן, המטפל יעדכן את המטופל לגבי משך הזמן הצפוי עד לתחילת פעולת התרופה.
מלבד להצעת טיפול פסיכיאטרי תרופתי, פסיכיאטר עשוי להציע למטופל לשלב בטיפול גם טיפול פסיכולוגי או שיקום פסיכיאטרי. הסיבה לכך היא שבאמצעות טיפול פסיכיאטרי תרופתי אמנם ניתן להביא להקלה סימפטומטית משמעותית, אך הטיפול אינו מביא לשינוי דפוסי החשיבה, הרגש והתנהגות אשר הביאו לפריצת הסימפטומים מלכתחילה, ואינו מסייע בחיזוק כוחותיו, משאביו הפנימיים, מבנה אישיותו ו/או יכולותיו הבין אישיות של המטופל - גורמים אשר קשורים במקרים רבים לפריצת ההפרעה הרגשית, החמרתה והתקבעותה. לדוגמה, מטופל עשוי לפנות אל טיפול פסיכיאטרי עקב חרדה חברתית אשר נוצרה על רקע דימוי עצמי נמוך, התנסויות עבר שליליות בתחום החברתי ומיומנויות בין אישיות לקויות. טיפול פסיכיאטרי תרופתי יוכל להביא להקלה בעוצמת החרדה שהאדם חווה בסיטואציות חברתיות, אך פסיכיאטרים רבים ימליצו להוסיף לטיפול גם טיפול פסיכולוגי אשר יסייע בעיבוד חוויות העבר השליליות ובשיפור הדימוי העצמי והמיומנויות החברתיות. זאת, מתוך מטרה לאפשר למטופל לבסס יכולות אשר יקנו לו יכולת התמודדות טובה עם סיטואציות חברתיות וכך להביא להקלה נוספת בעוצמת החרדה. חלק מהפסיכיאטרים עוסקים גם בתחום של פסיכותרפיה ויציעו למטופל לעבור את התהליך הטיפולי אצלם, ופסיכיאטרים אחרים יפנו את המטופלים לקולגות המציעים טיפול נפשי.
מלבד למתן טיפול פסיכיאטרי תרופתי ולהכוונת המטופל לפנייה אל טיפול פסיכולוגי, פסיכיאטר עשוי להמליץ למטופל לפנות גם אל שיקום פסיכיאטרי. שיקום פסיכיאטרי מתאים לאנשים אשר מתמודדים עם מצבים נפשיים כרוניים ו/או אקוטיים אשר מביאים לפגיעה משמעותית ביותר בתפקודם - אנשים המתמודדים עם הפרעות פסיכוטיות (סכיזופרניה, למשל), אנשים המתמודדים עם הפרעות מצב רוח קשות הפוגעות בתפקודם (מאניה דפרסיה בלתי מאוזנת, דיכאון קליני חמור וכרוני) וכן הלאה. שיקום פסיכיאטרי הוא תהליך כוללני אשר מכוון לסייע למטופל לנהל אורח חיים עצמאי ומספק ככל האפשר, ויכול לכלול אלמנטים שונים, בהתאם למצבו, צרכיו והעדפותיו של המטופל: החל מקבלת ביקורים של סומכת המגיעה לסייע בביתו של הטופל למשך מספר שעות ביום, דרך שיקום חברתי ותעסוקתי לחולי נפש ועד לליווי בתהליך של בחירה והסתגלות למגורים בהוסטל לנפגעי נפש.
לאחר קביעת תכנית הטיפול המתאימה, המטופל ימשיך להגיע למעקב פסיכיאטרי המכוון לבחינת התאמת הטיפול ומידת השיפור לה הוא מביא. בשלב זה מפגשי הטיפול הפסיכיאטרי יהיו תכופים יחסית, כך שהפסיכיאטר יוכל לסייע במקרים של תופעות לוואי ולוודא כי הטיפול התרופתי שנבחר אכן מתאים למטופל ומסייע לו. לאחר שיושג שיפור משמעותי והמטופל יסתגל לשימוש בתרופה, תדירות המפגשים תרד. חשוב להדגיש כי במסגרת טיפול פסיכיאטרי יתכנו החלפות של הטיפול התרופתי עקב תופעות לוואי או היעדר השפעה מספקת. כיום קיים מגוון רחב של תרופות פסיכיאטריות המתאימות למגוון מצבים רגשיים ונפשיים, ובמרבית המקרים לא ניתן לקבוע מראש אילו מהאפשרויות הטיפוליות היא האפשרות המתאימה ביותר עבור מטופל מסוים. בהתאם, במידה והמטופל אינו מרוצה מהטיפול התרופתי עקב תופעות לוואי או היעדר שיפור סימפטומטי מספק, תפקידו של טיפול פסיכיאטרי הוא למצוא אלטרנטיבות טיפוליות מתאימות יותר.
רבים מהמתמודדים עם קשיים רגשיים או נפשיים מתלבטים האם לפנות אל טיפול פסיכיאטרי או אל טיפול פסיכולוגי. אנשים רבים מעדיפים להתמודד עם קשייהם בכוחות עצמם וחווים את הפנייה אל טיפול פסיכיאטרי כהוכחה לחולשה או חוסר יכולת. זאת, למרות שבפועל ידוע כיום שהפרעות רגשיות רבות הן בעלות בסיס נוירולוגי (בין היתר) ובמובן זה, דומות למחלות פיסיות ויכולות להיתרם משמעותית מטיפול תרופתי. מעבר לכך, אנשים רבים חוששים כי טיפול פסיכיאטרי תרופתי הוא "ממכר" או "משנה את האישיות" ומעדיפים להימנע ממנו. מיתוסים אלו הם כמובן שגויים לגמרי: ראשית, טיפול פסיכיאטרי תרופתי הוא טיפול הממוקד בסימפטומים נקודתיים ואינו מביא לשינוי אישיותי כוללני ומעבר לכך - גם טיפול פסיכולוגי המטפל בסימפטומים רגשיים מביא, במובן מסוים, לשינוי אישיותי. שנית, טיפול פסיכיאטרי תרופתי אינו ממכר מאחר והתרופות המוצעות למטופל לשימוש קבוע נמצאו במחקרים כבלתי ממכרות, ותרופות הרגעה נקודתיות ובעלות פוטנציאל ממכר ניתנות בכמות מוגבלת ביותר, המשמשת את המטופל במצבים אקוטיים בלבד. חשש שכיח נוסף נוגע לתופעות הלוואי שעשויות להיות לטיפול הפסיכיאטרי, אך חשוב לזכור כי הטיפולים התרופתיים למצבים הנפשיים השכיחים (חרדה, דיכאון) אינם כרוכים בדרך כלל בתופעות לוואי ,או מלוים בתופעות לוואי מינוריות וחולפות בלבד (כאבי ראש או בחילות בשבוע הראשון לשימוש בתרופה, למשל). כמו כן, יש לציין כי במקרים רבים הסימפטומים הנפשיים הם קשים, הרסניים ומסוכנים יותר מתופעות הלוואי, וכי טיפול פסיכיאטרי ניתן תמיד בהסכמת המטופל, וניתן להפסקה מידית במידה והמטופל אינו סובל מתופעות לוואי משמעותיות.
היבט משמעותי נוסף המדגיש את יתרונו של טיפול פסיכיאטרי הוא משך הזמן הקצר יחסית הנדרש להשגת שינוי: בעוד שטיפול פסיכולוגי עשוי להיות תהליך מורכב וממושך, טיפול פסיכיאטרי תרופתי נוטה להשפיע תוך מספר שבועות ולהביא לשיפור סימפטומטי ניכר. כפי שיתואר בהרחבה בהמשך, יתרון זה משמעותי במיוחד במצבים בהם התמשכות המצוקה ו/או הפגיעה התפקודית מחמירה את מצבו של המטופל, ובמקרים בהם המצב הנפשי גורם למטופל להוות סכנה לעצמו או לאחרים. שיקול נוסף המנחה חלק מהמתלבטים בין טיפול פסיכיאטרי לבין טיפול פסיכולוגי הוא השיקול הכספי- טיפול פסיכיאטרי תרופתי נוטה להיות זול יותר מתהליך ממושך של טיפול פסיכולוגי.
על אף כל האמור לעיל, ועל אף יתרונותיו, טיפול פסיכיאטרי אינו מהווה אלטרנטיבה טיפולית יחידה. כאשר מדובר במצבים של מצוקה או סימפטומים נפשיים ברמה מתונה או בינונית, טיפול פסיכולוגי יכול להביא לתוצאה לא פחות טובה מזו של טיפול פסיכיאטרי תרופתי. כמו כן, מרבית המחקרים העכשוויים מצביעים על כך ששילוב בין טיפול פסיכיאטרי תרופתי לבין טיפול פסיכולוגי הוא אסטרטגיית הטיפול היעילה ביותר עבור מגוון מצבים רגשיים ונפשיים שביניהם חרדה, דיכאון, הפרעות פסיכוטיות, מאניה דפרסיה, הפרעות קשב וריכוז וכן הלאה.
כאמור, במצבים רגשיים-נפשיים מתונים הן פנייה אל טיפול פסיכיאטרי והן פנייה אל טיפול פסיכולוגי יכולות להביא לשיפור משמעותי ומספק. עם זאת, קיימים מספר מצבים בהם מומלץ לפנות דווקא אל טיפול פסיכיאטרי:
סימפטומים פסיכוטיים: טיפול פסיכולוגי לבדו אינו יכול לסייע בהתמודדות עם סימפטומים פסיכוטיים ולכן במצבים אלו קריטי לפנות את טיפול פסיכיאטרי.
סימפטומים הפוגעים בתפקוד: מצוקה נפשית משמעותית מלווה לא פעם גם בפגיעה משמעותית בתפקוד: אנשים המתמודדים עם פוביות או מצבי חרדה קשים עשויים להגיע עד מצב של הימנעות מיציאה מהבית, הפרעות אובססיביות קומפולסיביות חמורות עשויות למנוע מהאדם לתפקד מאחר והיום כולו מוקדש לביצוע הטקסים האובססיביים, ודיכאון קליני חמור עשוי לשאוב מהאדם כל מוטיבציה, אנרגיה או יכולת לפעול ולתפקד. הפגיעה התפקודית במצבים אלו ודומיהם אינה מהווה רק ביטוי לעוצמת המצוקה, אלא גם גורם המחמיר אותה: הפגיעה בתפקוד משמרת פעמים רבות את ההפרעה ומחמירה אותה באופן שמביא לפגיעה תפקודית נוספת, וכן הלאה. כך, לדוגמה, הימנעותו של האדם החרד מיציאה מהבית נותנת תוקף, כביכול, לתחושה שהבית הוא המקום הבטוח היחיד, ואילו חוסר התפקוד של האדם הדיכאוני מחזק את תחושת חוסר הערך שלו. בהתאם, כאשר קיימת פגיעה תפקודית ניכרת מומלץ לפנות אל טיפול פסיכיאטרי ולא להסתפק בפנייה אל טיפול פסיכולוגי אשר עשוי להביא לשיפור תוך זמן ממושך יותר.
סכנה אובדנית: מצבים פסיכוטיים, מאניים ודיכאוניים, ומצבים נפשיים נוספים, הם מצבים אשר נמצאו קשורים בהגברת הסיכון האובדני. בהתאם, כאשר קיימת סכנה לחייו של המטופל מומלץ לפנות אל טיפול פסיכיאטרי שיספק הן הערכה קלינית של מידת הסיכון והן טיפול אשר יכול לסייע תוך זמן קצר יחסית.
אלימות וקשיי שליטה עצמית: מצבים נפשיים מסוימים עשויים לפגוע ביכולתו של המטופל לשלוט בהתנהגותו ולהביא לכך שיהווה סכנה לעצמו ו/או לסביבתו. בין מצבים אלו נכללים הפרעות התנהגות קשות בילדות, התקפי זעם המלווים באלימות או מצבים פסיכוטיים בהם האדם אינו שולט במעשיו ויכול להתנהג באופנים מיניים ו/או תוקפניים המסכנים אותו עצמו או את הסובבים לו. במקרים אלו מומלץ לפנות אל טיפול פסיכיאטרי בהקדם האפשרי כדי להימנע הן מהפגיעה הפיסית באדם עצמו ובאחרים, והן מהנזק הנפשי העלול להיגרם למטופל כאשר יהיה ער לפגיעה שגרם בהיותו במצב של חוסר שליטה.
היעדר תוצאות מספקות לטיפולים פסיכולוגיים: כאשר טיפול פסיכולוגי אינו מביא לתוצאות מספקות לאורך זמן, מומלץ לשקול פנייה אל טיפול פסיכיאטרי תרופתי במקביל להמשך הטיפול הפסיכולוגי. הסיבה לכך היא שבמקרים מסוימים המצוקה הנפשית משמעותית עד כדי כך שהיא מצמצמת את יכולתו של המטופל להיעזר בטיפול: כך, למשל, כאשר אדם מצוי במצב של דיכאון עמוק ומתמשך הוא עשוי להתקשות לגייס את הכוחות הדרושים להתבוננות הפנימית והמוטיבציה לשינוי הדרושים להשגת תוצאות בטיפול הפסיכולוגי. בדומה, כאשר עוצמת הדיכאון מונעת מהמטופל לתפקד והפגיעה התפקודית פוגעת בערכו העצמי וביחסיו הבין אישיים וכך מחמירה את רמת הדיכאון, השפעת הטיפול הפסיכולוגי עשויה להתגמד. כמו כן, במקרים מסוימים השפעתם של הגורמים הביולוגיים והנוירו-כימיים המולדים על המצב הנפשי היא משמעותית ביותר, באופן שמקשה על השגת שינוי משמעותי ללא התערבות המכוונת לטיפול בהיבטים אלו. בשורה התחתונה, טיפול פסיכיאטרי עשוי במקרים מסוימים "לדחוף קדימה" את המטופל כאשר השינוי הנפשי וההקלה המתאפשרים בעקבותיו פותחים את הדרך גם לאפשרות להיעזר ולהיתרם באופן משמעותי יותר מהטיפול הפסיכולוגי.
כאמור, פנייה אל טיפול פסיכיאטרי מעוררת לא פעם קונפליקטים וחששות הנוגעים לתופעות לוואי, שינוי אישיותי, התמכרות וכן הלאה. קונפליקטים אלו נוטים להתעצם כאשר מדובר בפנייה אל טיפול פסיכיאטרי לילדים ונוער: הורים רבים חוששים מהתנגדות הילד, מתופעות לוואי אפשריות, מקיבוע סטיגמה של "מחלת נפש" ומהשפעות שליליות של התרופות בגילאים בהם מוחם וגופם של ילדים ומתבגרים עדיין נמצאים בתהליך של התפתחות.
גורמים אלו נלקחים בחשבון במסגרת טיפול פסיכיאטרי בילדים ונוער: במידה ומדובר בסימפטומים הניתנים לטיפול באמצעות טיפול פסיכולוגי בלבד, ובמידה והעיכוב בהשגת התוצאות הטיפוליות אינו צפוי להביא להחמרה דרמטית במצבו של הילד, מרבית הפסיכיאטרים ימליצו על פנייה אל טיפול פסיכולוגי בלבד בשלב הראשוני. עם זאת, במידה והפנייה אל טיפול פסיכיאטרי נעשית לאחר שבטיפול הפסיכולוגי לא הושגו תוצאות מספקות, ו/או במידה והילד מסכן את עצמו ואחרים בסביבתו או שהתפתחותו נפגעת באופן אקוטי עקב המצב הנפשי- הפסיכיאטר יציע טיפול תרופתי מתאים במקביל להתחלת או המשך טיפול פסיכולוגי והדרכת הורים. בעת בחירת התרופה הפסיכיאטר יקח בחשבון, כמובן, את גילו של הילד והשלב ההתפתחותי בו הוא מצוי, ויבחר בטיפול התרופתי המתאים ביותר לנוכח נתונים אלו ולנוכח מצבו הנפשי. בהקשר זה חשוב לציין כי מרבית התרופות המשמשות לטיפול פסיכיאטרי בילדים ונוער אינן מסכנות אותם ואינן מביאות לתופעות לוואי משמעותיות ועל כן רווחי השימוש בהן עולים לא פעם בצורה משמעותית על מחירי ההימנעות ממתן טיפול פסיכיאטרי תרופתי. לדוגמה, כיום ידוע כי מצבים פסיכוטיים והתקפי דיכאון אקוטיים מלווים בפגיעה מוחית מסוימת אשר יכולה להימנע באמצעות פנייה אל טיפול פסיכיאטרי תרופתי.
בהיבטים רבים, קבלת טיפול פסיכיאטרי בגיל השלישי אינה שונה מקבלת טיפול פסיכיאטרי בגילאים אחרים: בדומה לשכבות גיל אחרות, קשישים פונים אל טיפול פסיכיאטרי על רקע הפרעות רגשיות שונות שביניהן דיכאון, חרדה, סימפטומים פסיכוטיים וכן הלאה.
טיפול פסיכיאטרי מתאים הן לקשישים אשר סבלו מהפרעות רגשיות וטופלו לאורך חייהם, והן לקשישים אשר פיתחו קשיים רגשיים לראשונה בחייהם בתקופה זו, עקב התמודדויות ייחודיות לגיל כשינויים פיסיים וקוגניטיביים, התאלמנות, בדידות חברתית, התמודדות עם מחלה או מגבלה פיסית וכן הלאה.
טיפול פסיכיאטרי לגיל השלישי עשוי להוות מענה טיפולי משמעותי במיוחד עבור קבוצת גיל זו מאחר ובניגוד לשכבות גיל צעירות יותר, קשישים נוטים לא פעם להירתע מהאפשרות לקבלת סיוע באמצעות טיפול פסיכולוגי: חלק מהקשישים מחזיקים בסטיגמה שלילית לגבי קבלת טיפול נפשי ורבים מהם אינם מאמינים באפשרות או שאכן אינם מסוגלים לעריכת שינויים נפשיים-אישיותיים משמעותיים בשלב חיים זה. כמו כן, חשוב לציין כי בנוסף להפרעות הפסיכיאטריות ה"רגילות" להן טיפול פסיכיאטרי לגיל השלישי נותן מענה, טיפול פסיכיאטרי בגיל זה יכול להתאים גם לקשישים המתמודדים עם פגיעה ביכולות קוגניטיביות כתוצאה משינויי גיל ומחלות דמנטיות (אלצהיימר, למשל). במקרים אלו טיפול פסיכיאטרי יכלול הן טיפול תרופתי המכוון להאטת קצב ההתפתחות של הסימפטומים הקוגניטיביים והן הכוונה של המטופל ובני משפחתו לגבי טיפולים, זכויות ועזרים הרלוונטיים למצבו של הקשיש.
