אחד החלומות הנפוצים בחברה המערבית הוא חלום בו האדם מוצא עצמו עירום במקום ציבורי, נבוך וחשוף ללעג חבריו לכיתה או המשרד. הפחד מפני חריגות ודחייה חברתית קיים, במידה מסוימת, אצל מרבית האנשים והוא בעל ערך הישרדותי: בעלי חיים ואנשים שנודו מקהילתם לא שרדו, בעבר, וגם היום זקוקים מרבית האנשים לקבלה והכרה ע"י החברה.

חשש מדיבור מול קהל, מבוכה מפני אכילה בחברה וכד'  מטרידים אנשים רבים, אך כאשר פחדים אלו עוצמתיים ומביאים לפגיעה תפקודית ניכרת, עשויה להיות מאובחנת חרדה חברתית.

חרדה חברתית היא אחת מהפרעות החרדה אשר בבסיסה עומד הפחד מפני השפלה או מבוכה פומביים, ומפני הערכה שלילית ע"י אחרים. פחד זה מביא להימנעות מסיטואציות הנתפסות כבעלות פוטנציאל למבוכה עצמית כאכילה בציבור, דיבור מול קהל, יציאה לפגישה רומנטית, כתיבה לעיני אחרים, השתנה בשירותים ציבוריים וכד'. כאשר לא ניתן להימנע מסיטואציות אלו, מלווה ההשתתפות בהן באי נעימות ומצוקה משמעותית העשויה להתבטא אף בתסמינים פיסיים (בדומה להתקף פאניקה) כהסמקה, גמגום, הזעה יתרה, צמרמורת, בחילות, סחרחורת, מתח שרירי, תחושת חנק, קוצר נשימה, גלי חום וקור. חשוב לציין כי הגורם מעורר החרדה אינו הפעולה לכשעצמה (למשל, אכילה או כתיבה) אלא ביצועה בפני אנשים אחרים.

במרבית המקרים החששות מפני מבוכה או תפקוד לקוי מוגזמים, אך לעיתים עשויה הנבואה להגשים את עצמה, ועוצמת החרדה מביאה לתפקוד לקוי ולהביא לפגיעה בתפקוד החברתי, המקצועי והלימודי. 

ניתן לחלק את החרדה החברתית לשני תתי סוגים:

1. חרדה חברתית ייחודית: פחד ממצב או מצבים חברתיים מוגדרים המעוררים חשש מהשפלה כ"פחד במה" או אכילה בציבור. אנשים אלו עשויים לתפקד בצורה סבירה במרבית הסיטואציות אך להימנע או לחוות מצוקה רבה בסיטואציה חברתית מסוימת (כהליכה למסעדה). 
2. חרדה חברתית כללית:  פחד משמעותי מפני רוב המצבים החברתיים, המביא להימנעות או מצוקה משמעותית במרבית הסיטואציות הכרוכות באינטראקציות חברתיות.

לעיתים ניתנת במקביל לאבחנה זו גם אבחנה של "הפרעת אישיות נמנעת". 

שכיחות ההפרעה נעה בין 3-13% באוכלוסייה והיא נפוצה יותר בקרב נשים. ההפרעה נוטה להופיע בגיל ההתבגרות ומלווה פעמים רבות בהפרעות נוספות כפאניקה, חרדה כללית, פוביה פשוטה, דיכאון או שימוש בחומרים ממכרים על מנת להפחית את החרדה ולסייע בהתמודדות (למשל, שתיית אלכוהול לפני מסיבה).

אבחנת חרדה חברתית ניתנת כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:  

• חשש ניכר וממושך ממצבים חברתיים (אחד או יותר) בהם האדם נחשף לאנשים לא מוכרים או לסיטואציה העלולה לכלול בחינה ע"י אחרים. האדם חושש שיפגין סימפטומים של חרדה או ינהג באופן שיביא למבוכה או תחושת השפלה (בילדים, החשש הוא ממפגש עם קבוצת בני הגיל ולא רק באינטראקציות עם מבוגרים).
• חשיפה לסיטואציה החברתית המאיימת מביאה לחרדה או אף להתקף פאניקה (בילדים החרדה יכולה להתבטא בבכי, התקפי כעס, קיפאון).
• האדם מבין שהחשש שלו מוגזם ולא הגיוני (בילדים מדד זה לא תמיד מתקיים).
• האדם נמנע מהמצב המפחיד או נחשף אליו תוך חרדה או מצוקה רבה.
• ההימנעות, הציפייה למצב המלחיץ והמצוקה במהלך החשיפה מפריעים לשגרת החיים ולתפקוד התעסוקתי והחברתי.
• בקרב אנשים מעל גיל 18, ההפרעה נמשכת למעלה מחצי שנה.
• נשללו סיבות אחרות להפרעה כגון תרופות, סמים, מצבים רפואיים ונפשיים אחרים (כגון הפרעת פאניקה, הפרעת חרדת נטישה, PDD או הפרעת אישיות סכיזואידית).
• אם קיימת הפרעה רפואית או נפשית אחרת, החרדה (בסעיף א') לא קשורה אליו (למשל גמגום או רעד אצל אדם בעל פרקינסון, אכילה שונה מהרגיל בקרב בעלי בולימיה או אנורקסיה).

גישות שונות הציעו הסברים להיווצרותה של הפרעת חרדה חברתית וכיום נראה כי מדובר בשילוב בין גורמים ביולוגיים לגורמים פסיכולוגיים וסביבתיים.

• גורמים פסיכו-חברתיים והתנהגותיים:  פוביות חברתיות נובעות פעמים רבות מהתנסויות שליליות במצבים חברתיים: אדם הצופה או מתנסה בכישלון והשפלה חברתית, או משמש מטרה לכעס או ביקורת נוקבת מפתח, עובר התניה קלאסית, ומפתח פחד מוגבר מסיטואציות דומות. 
• גורמים קוגניטיביים: הטענה הקוגניטיבית היא כי לבעלי חרדה חברתית יש סכמות (מחשבות בסיס) של סכנה מפני בני אדם אחרים, המביאות לתחושת פגיעות ולדריכות יתר לסימני ביקורתיות וליחס שלילי מצד הסביבה. רגישות מוגברת זו מביאה להתנהגות מעוכבת ומהוססת הפוגמת ביכולת לקיים פעולות גומלין.
• גורמים ביולוגיים וגנטיים: הגורמים הביולוגיים והגנטיים המעורבים בהיווצרות חרדה חברתית אינם ידועים באופן ודאי, אך ממצאים שונים מצביעים על מעורבות מערכת הדופמין ועל שחרור מוגבר של נוראפינפרין במוח. כמו כן, לבעלי פוביה חברתית יש בד"כ קרובי משפחה הסובלים אף הם מההפרעה, אך ייתכן וממצא זה אינו מצביע על רכיב גנטי אלא על למידה סביבתית.

חרדה חברתית עשויה להביא לפגיעה תפקודית משמעותית בתחום החברתי והתעסוקתי, ופגיעה זו, כאמור, עשויה להביא להפרעות נלוות כהפרעות דיכאון או התמכרות. יחד עם זאת, טיפול הולם עשוי להביא לשיפור תפקודי ניכר ולירידה משמעותית ברמות החרדה. טיפול קוגניטיבי התנהגותי נחשב לטיפול יעיל במיוחד, כאשר פעמים רבות מומלץ לשלבו בטיפול תרופתי.

• טיפול קוגניטיבי התנהגותי: טיפול זה ממוקד בהפחתת והתמודדות עם הסימפטומים החרדתיים והנטייה להימנעות מסיטואציות מסוימות. הטיפול כולל חשיפה למצבים מאיימים חברתית באופן הדרגתי, הפחתה של ההתנהגויות משמרות ומגוננות, אימון בזיהוי הפער שבין תחושת החרדה הסובייקטיבית לבין האופן בו היא נתפסת ע"י מתבונן חיצוני וכד'. בנוסף, עובר המטופל "אימון בניהול חרדה" הכולל אימון הרפיה מתקדם, למידת הסחת דעת עצמית,שכנוע-עצמי רציונאלי וכן הלאה.
• טיפולים תרופתיים: הטיפול התרופתי המקובל להפרעה הוא טיפול בתרופות נוגדות חרדה ודיכאון SSRIs) ,בנזודיאזפינים), אך במקרים של חרדה חמורה במיוחד וכאשר תרופות אלו אינן יעילות דיין ניתנים טיפולים תרופתיים נוספים.
• טיפול פסיכו-דינאמי: גישות פסיכואנליטיות ופסיכודינמיות מסוימות רואות בפוביות השונות תוצר של קונפליקטים פנימיים ושימוש בלתי יעיל במנגנוני הגנה. מטפלים היוצאים מהנחה זו יתמקדו בזיהוי והגברת מודעותו של המטופל למקורות הפנימיים העומדים בבסיס הפוביה.