הדיבור הינו אמצעי תקשורת בסיסי ומובן מאליו עבורנו. מרגע הקרנת הסרט המדבר הראשון "זמר הג'אז", בשנות ה- 20, נטשו הצופים את הסרט האילם. למעשה, הצלחת הסרטים המדברים הביאה בבת אחת להפסקת ייצור הסרטים האילמים, ולמעבר מיידי של כל האולפנים ליצירת סרטי קולנוע. הקולנוע המדבר המחיש היטב את מרכזיות השפה בהבעת רגשות מורכבים וכאמצעי התקשורת חשוב ביותר. ילדים הסובלים מאילמות סלקטיבית אינם יכולים תמיד להשתמש בדיבור על מנת לתקשר. למרות שבבית הם מדברים, הם אינם יכולים לדבר בסיטואציות חברתיות מחוץ לביתם.

אילמות סלקטיבית הינה הפרעת חרדה של הילדות, המתבטאת בסירוב לדבר במצבים מסוימים מסיבות רגשיות. הילד מדבר בדרך כלל בחופשיות בבית עם בני משפחה קרובים, ומסרב לדבר במקום אחר, למשל בגן או בבית הספר . לעיתים הילדים כן מדברים מחוץ לבית, אך רק עם אנשים מסוימים או בהקשרים ספציפיים בלבד.

עדויות על שכיחות ההפרעה אינן מבוססות דיין, אך נראה כי ההפרעה  נדירה ושכיחותה באוכלוסיה נעה בין 0.03%-0.2%. כמו כן עולה כי ההפרעה שכיחה יותר אצל בנות מאשר אצל בנים. מחקרים אחרונים מראים שההפרעה מתפתחת בין הגילאים  2.7 ל- 4.1, אך האבחנה של ההפרעה מתבצעת כאשר הילד נכנס לבית-הספר, זאת מפני שההתנהגות התקינה של הילד בבית לא עוררה אצל ההורים הכרה בצורך בטיפול.

האבחנה ניתנת כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:

• אי יכולת לדבר באופן עקבי בסיטואציות חברתיות אשר יש בהן ציפייה לדבר, כגון בית- ספר, למרות היכולת לדבר בסיטואציות אחרות.
• ההפרעה אינה נובעת  מחוסר ידע לגבי השפה או הרגשה לא נינוחה עם השפה במצבים חברתיים.
• ההפרעה נמשכת לפחות חודש אחד (לא כולל החודש הראשון של בית - הספר) שבו הילד ביישן ואינו מסוגל לדבר.
• ההפרעה אינה מאובחנת כהפרעה תקשורתית (כגון: גמגום), ולא מתרחשת באופן בלעדי בזמן הפרעות התפתחותיות מתמשכות, סכיזופרניה או הפרעות פסיכוטיות אחרות.
• ההפרעה פוגעת בהישגים לימודים או תעסוקתיים, ו/או בתקשורת חברתית.

מכיוון שהילדים מראים דיבור תקין בבית, ניתן לשלול הסבר ביולוגי לתופעה. יחד עם זאת ההסבר להפרעה שנוי במחלוקת, וישנן שתי תיאוריות מרכזיות המנסות להסביר אותה:

• גורמים התפתחותיים: לרוב הילדים עם אילמות סלקטיבית יש היסטוריה של איחור התפתחותי בדיבור או אבנורמליות בדיבור שיתכן ותרמו להתפתחות ההפרעה.
• הסברים פסיכולוגים: גישות פסיכולוגיות רואות בהפרעה תת-סוג של פוביה חברתית, מכיוון שרוב הילדים בעלי ההפרעה מתנהגים בהתאם לקריטריונים המגדירים פוביה זו. ההסבר הפסיכודינמי להפרעה זו, בדומה לפוביה חברתית קושר את ההפרעה לטיב הקשר עם האם:  אמהות מגוננת יתר על המידה, אך עם זאת לא עקביות בתגובותיהן,  יוצרות קשר לא יציב עם ילדיהן. אי יציבות זו מקשה על הילד ליצור קשר עם זרים בסיטואציות חברתיות.

אילמות סלקטיבית יכולה לגרום לפגיעה ביחסים בין אישיים, התפתחות רגשית והתפתחות חברתית, ועל כן מומלץ לטפל בה מוקדם ככל האפשר. מספר טיפולים מביאים לשיפור משמעותי בתפקוד, כאשר  הטיפול המומלץ ביותר הוא טיפול משולב של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, פסיכודינמי וטיפול משפחתי. אם אין שיפור לאחר זמן ממושך של טיפול, ניתן לנסות טיפול תרופתי.

• טיפול משפחתי: טיפול משפחתי מנסה לגרום לשינוי בתפקוד המשפחה על- ידי זיהוי הדפוסים הבעייתיים בקשר בין הילד להורים. כמו כן, מקבלים ההורים כלים על- מנת לעזור לילד בסיטואציות חברתיות, כמתן תמיכה רגשית וקבלה של הילד לעומת שידור של תחושת אכזבה ולחץ עליו שידבר.
• טיפול קוגנטיבי-התנהגותי: נמצא כיעיל במיוחד וכולל טכניקות התנהגותיות כגון: מודלינג (למידה על-ידי צפייה), וחשיפה במטרה להפחית חרדה. בעזרת הטכניקות הקוגניטיביות הילד לומד לזהות רגשות ומחשבות המקושרות למצבי חרדה ומקבל כלים על- מנת להתמודד עם מצבים אלו (למשל, דיבור עצמי מרגיע).
• טיפול תרופתי: תוארו הצלחות טיפוליות עם פנלזין ופלואוקסטין.

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, טיפולפסיכודינמי, טיפול משפחתי, טיפול תרופתי