27/1/2021
בשפת היומיום, רבים מאיתנו חושבים על "יציאה מהארון" כאירוע נקודתי בו ילד או אדם בוגר מחליטים לשתף אחרים בנטייה המינית או המגדרית שלהם. בפועל, מדובר בתהליך שנמשך לאורך החיים עם כל סיטואציה חברתית חדשה, כשבמקביל לכך, גם הסביבה המיידית של מי שיוצאים מהארון נדרשים להתמודדויות שעשויות להיות מורכבות. אז מה היא זהות להט"בית? מה הן ההשפעות הנפשיות של חיים בארון ושל היציאה ממנו? ומדוע טיפולי המרה הם פרקטיקה מסוכנת?
לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים מרכיבים יחד את הקהילה הלהט"בית, המאחדת מגוון של זהויות מיניות ומגדריות תחת מונח אחד. קהילה זו, מתמודדת לא אחת עם סטיגמה, אפליה חברתית, תחושת בדידות, חרדה וחוסר שייכות. כך, באופן מצער, נאלצת הקהילה הלהטב"ית להיאבק גם בעידן הנוכחי על קבלת שיוויון זכויות מלא, כאחד האדם.
בשיחה הבאה ננסה להבין לעומק, מה מאפיין את ההתמודדויות הרגשיות הכרוכות בגילוי של זהות מינית או מגדרית שאינה הטרונורמטיבית.
כאשר בנה של מירי יצא מהארון, היא רצתה להסתגר בביתה ולהתחבא. למרות שמשפחתה חיה במקום ליברלי יחסית, ולמרות שהיא הכירה היטב כמה וכמה אנשים שיצאו מהארון, היא חשה בושה גדולה, שלא הצליחה להסביר אותה לעצמה. לרגעים, הרגישה שעליה להיות חזקה, במיוחד מול בעלה שלקח את זה אפילו קשה ממנה ופיתח סוג של דיכאון. נשמע לכם מוכר? הכתבה הבאה כנראה בדיוק בשבילכם.
אנחנו נוטים לחשוב על "יציאה מהארון" בתור אירוע חד פעמי, רגע מכונן בו האדם מחליט לשתף עם אחרים על קיומה של נטייה הומוסקסואלית, לסבית, בי-סקסואלית או טרנסג'נדרית. אך האם מהרגע בו "יצאנו" מהארון בפעם הראשונה – אנחנו אכן נמצאים "בחוץ"? מבחינות רבות מדובר למעשה בתהליך שיכול להימשך גם לאורך חיים שלמים, לזמן בכל פעם התמודדות מורכבת מסוג מעט אחר.
על אף שטיפולי המרה ממשיכים להיות פרקטיקה נהוגה בחלקים מסוימים בארץ ובעולם, ממצאים מחקריים עדכניים מצביעים על כך שטיפולי המרה הם לא מועילים ויותר מכך הם מהווים גורמי סיכון משמעותיים לדיכאון, חרדה ואובדנות. אז מה הוא בדיוק טיפול המרה ומה הופך אותו לשיטה מסוכנת?
