תלות יחסית היא מונח שטבע האנליטיקאי והתיאורטיקן דונלד ויניקוט, כחלק מהתיאוריה ההתפתחותית שלו. במרכזה של התיאוריה, ויניקוט מתאר תנועה על פני ציר בין שלושה מצבי תלות: תלות מוחלטת, תלות יחסית ולקראת עצמאות. ההתפתחות כולה, על פי ויניקוט, מתרחשת במסגרת יחידת האם-תינוק, כאשר חיים עם אם טובה דיה (או עם דמות טיפולית) המספקת סביבה מחזיקה, מאפשרים לתינוק ולאחר מכן לילד, לממש את פוטנציאל ההתפתחות הטבעי שלו. ההיבט המרכזי בהתפתחותו של הפרט היא ההתקדמות ממצב בו גופו ונפשו תלויים לגמרי באם לעבר מצב בו הוא עצמאי.
ויניקוט הציע כי בשבועות ובחודשים הראשונים לחייו, התינוק מצוי במצב של תלות מוחלטת, שלב מקדים לשלב התלות היחסית. בשלב זה קיומו תלוי לגמרי באם, התינוק חי בתחושה של אחדות אומניפוטנטית עם האם ולמעשה אינו מודע לכך שהיא מצויה מחוץ לו, נפרדת ממנו ומספקת את כל צרכיו. מאחר והאם אינה נחווית כישות נפרדת, הוא אינו יכול לדעת דבר על מה שהאם עושה למענו ומרגיש שהוא עצמו מספק לעצמו אוכל, חום, הגנה וכל צורך אחר המתעורר בו.
מעבר לשלב התלות היחסית
טיפולה המסור של האם הטובה דיה, אשר מאפשר לתינוק את חוויית האומניפוטנטיות (חוויית כל-יכולות), מקנה לו ביטחון ומרחב להתפתחות. לצד זאת, ויניקוט טען שהמשך התפתחותו של התינוק, תלוי גם ביכולתו לוותר על חוויה זו, להתחיל להכיר בנפרדותו מהאם וכן בתלותו בה.
המעבר לתלות יחסית מתאפשר במסגרת תהליך הדרגתי, בו טיפולה של האם מתחיל להתאפיין ב"כישלון הדרגתי בהתאמה". באופן המותאם לצרכיו ההתפתחותיים של התינוק, האם מתחילה לוותר על ההתאמה המוחלטת אליו. לפי ויניקוט, האם נכשלת לא רק כדי להתאים לצורך זה של תינוקה, אלא מתוך עצמה, מתוך היותה אנושית. הטעויות היחסיות ותיקונן, והכשלונות שבעקבותיהם באה הדאגה מצידה של האם, מלמדים את התינוק על הצלחה, על תקשורת אוהבת ועל כך שדואגים לו. למעשה, האם מציגה לתינוק באופן עקבי את עצמה כמו שהיא, לא כמושלמת, אלא עקבית, אנושית ואמינה.
בעקבות כך, הפער בין הצורך המתעורר בתינוק לבין ההיענות אליו גדל, ובפער זה התינוק מפתח פעילות מנטלית המאפשרת לו לשאת את הרווח שנוצר. למשל, מגיע הרגע שבו התינוק מסוגל להכיל את ההמתנה לאוכל, הוא מבין שהרעשים במטבח מעידים על כך שהאוכל עומד להופיע ומשתמש בידיעה חדשה זו כדי להיות מסוגל לחכות.
ויניקוט הדגיש כי המאפיין המייחד את שלב התלות היחסית הוא הידיעה של התינוק על תלותו באם. לדוגמה, כאשר האם נעדרת למשך זמן מעבר לזה שהתינוק מסוגל להאמין בהישרדותה, מופיעה חרדה, וזהו הסימן הראשון שהתינוק יודע. בהמשך לכך, ויניקוט טען שבמידה וצרכיו הפסיכולוגיים נענו במידה מספקת, הילד מתקדם לעבר השלב השלישי, לקראת עצמאות. בשלב זה, עצמיותו הולכת ומתבססת והוא לומד בהדרגה לפגוש את העולם על מורכבויותיו.
חסכים בשלב התלות היחסית
חסך בשלב התלות היחסית הוא כזה המתרחש לאחר שהטיפול הסביבתי כבר אפשר לתינוק ארגון אגו ראשוני (בשלב התלות המוחלטת), אך נכשל בטרם התבססה אצלו סביבה פנימית מספקת. ויניקוט מתאר זאת כך, האם שהייתה טובה דיה בהתחלה, אינה מצליחה עוד לספק את "הכישלון ההדרגתי בהתאמה" הנחוץ.
הכישלון יכול להתבטא בשלוש דרכים עיקריות: ראשית, האם עשויה להמשיך ולהיענות באופן מיידי ומושלם מדי, מתוך ידיעה מה התינוק צריך, ובכך שוללת ממנו את האפשרות לפתח את היכולת לאותת בעצמו על צורך ולשאת את הפער שבין הצורך להיענות. שנית, היא עשויה שלא להבחין באיתותים של התינוק או שלא להגיב אליהם באופן עקבי, ובכך התינוק לומד שאין טעם לנסות לתקשר את צרכיו. שלישית, היא עלולה להיעדר באופן הנחווה כפתאומי או בלתי צפוי, למשל בעקבות לידת תינוק נוסף או מחלה, באופן שיהיה מעבר ליכולתו של התינוק להכיל ולעבד.
ויניקוט טען שכישלונות בשלב זה, פוגעים בהתפתחותו של התינוק וביכולתו לתקשורת בריאה, ועשויים להתבטא במגוון דרכים. ביניהם, רגרסיה לשלב מוקדם יותר, כמו חזרה למוצץ או דרישה לישון במיטת ההורים, התנהגות אנטי-חברתית כמו גניבה (ויניקוט ראה בכך ניסיון סימבולי לקבל בחזרה את הטיפול ותשומת הלב שנשללו), קושי קיצוני בתלות או בהפרדה, כשהילד נשאר תלוי לחלוטין או להיפך, דוחה כל עזרה, וכן, פיתוח עצמי כוזב או נטיות לפגיעה עצמית. יחד עם זאת, ויניקוט סבר כי גם כאשר הסביבה המקורית לא הצליחה לספק את התנאים להתפתחות בריאה בשלב התלות היחסית, המרחב הטיפולי יכול לשמש לתהליכים התפתחותיים שלא הושלמו.
תלות יחסית בטיפול הפסיכואנליטי
הטיפול בפגיעה שמקורה בתלות היחסית אינו דורש בהכרח פסיכואנליזה קלאסית לפי ויניקוט, אלא בראש ובראשונה סביבה שתוכל להכיל את נסיגתו של הילד. ויניקוט טען שלעתים ההורים עצמם, בתמיכת המטפל, מסוגלים לעבור יחד עם ילדם דרך רגרסיה טיפולית, לאפשר לו להיות "תינוק" שוב, להיענות לצרכיו מתוך הבנה, ובכך לאפשר לו לחזור ולהתפתח. המטפל עצמו נדרש לפעול בשני מישורים: ראשית, לספק את האמינות והמסגרת המחזיקה שהאם או הדמות הטיפולית לא הצליחה לספק, שנית, להיכשל בדרך המותאמת למטופל ולאפשר לו להביא את הזעם והאכזבה לתוך מרחב העברה, שבו ניתן יהיה לעבד אותם.
מקורות
מתלות לקראת עצמאות בהתפתחות היחיד. (1963) ויניקוט, ד. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, הוצאת עם עובד בע"מ ת"א, 2009
Winnicott, D. W. (1963). Dependence in infant care, in child care, and in the psycho-analytic setting. International Journal of Psychoanalysis, 44(3), 339-344
Winnicott, D. W. (1986). The theory of the parent-infant relationship. Essential papers on object relations, 5, 233-53
