תפריט נגישות
חיפוש

Paula Heimann - פאולה היימן

פאולה היימן (1899-1983) היא אנליטיקאית ותיאורטיקנית אשר תרומתה המרכזית לפסיכואנליזה היתה הרחבת הבנת תפקידה של ההעברה הנגדית בטיפול הפסיכואנליטי.

פאולה היימן - רקע אישי

היימן נולדה בגרמניה כבת רביעית להורים ממוצא רוסי. האחות הצעירה נפטרה לפני לידתה של היימן, והיימן תיארה כי אמה היתה מדוכאת ביותר כאשר נולדה ושבמידה מסוימת, יועדה לתפקיד של מילוי מקומה של האחות המתה. היא מילאה תפקיד תומך ודאגה רבות לאמה בילדותה, והאם הכירה לה תודה על כך. היימן עברה את הכשרתה הרפואית והפסיכיאטרית במספר אוניברסיטאות בגרמניה, ובמהלך לימודיה נישאה לבעלה שהיה רופא פנימאי. ב- 1925 נולדה ביתם היחידה. לאור התעניינותה הרבה בתחום הפסיכיאטריה, היימן החלה בהתמחות פסיכואנליטית בברלין בשנת 1928. ב- 1933, לאור עלייתו של היטלר לשלטון, היימן הוזמנה ללונדון כחלק מקבוצת אנליטיקאים יהודיים אשר הוזמנו על ידי Ernest Jones למצוא מקלט באנגליה. באותה תקופה בעלה של היימן, אשר נחשב לחשוד על ידי המפלגה הנאצית, עבד בשוויץ אך השלטונות השוויצריים לא אפשרו להיימן ובתה להצטרף אליו. בעודה מתלבטת לגבי המעבר לאנגליה הרייכסטאג הוצת והיימן נעצרה ונחקרה. על אף ששוחררה, מידת הסכנה בה היא שרויה התבררה לה. היא עקרה לאנגליה ולאחר זמן קצר הגיעה ללונדון והתקבלה כחברה בחברה הפסיכואנליטית הבריטית. בתקופה זו היימן התמודדה עם קשיים תעסוקתיים, חברתיים וכלכליים לאור מעמדה השברירי כמהגרת, ונישואיה התפרקו. עם זאת, לאורך השנים זכתה להכרה והערכה מקצועית רבה והרצתה באנגליה וברחבי אירופה. היימן נפטרה בלונדון בגיל 83, בשנת 1983. 

מאמרים לאנשי מקצוע

פאולה היימן - דרכה ותרומתה המקצועית

עם תחיל הכשרתה כאנליטיקאית, בברלין, היימן החלה באנליזה אצל Theodor Reik ולמדה אצל כמה ממובילי הפסיכואנליזה בגרמניה, שביניהם Fenichel, Hanns Sachs, Franz Alexander, Karen Horney. כבר בתקופה זו היימן טענה כי הפסיכואנליזה אינה שמה דגש מספק על דחף המוות ואגרסיה. שלא במפתיע, עם הגעתה לאנגליה היא התרשמה מרעיונותיה של מלאני קליין אשר שמה דגש רב על אלמנטים אלו. מותו של בנה של קליין, והעובדה שהיימן (בדומה לקליין) דיברה גרמנית, הפגישו וקירבו בין השתיים גם ברמה האישית והיימן הציעה לשמש כמזכירה של קליין כאשר החליטה לכתוב מאמר אשר יתבסס על חווית האבל שלה. בשלב מסוים קליין פירשה את התקרבותה של היימן אליה כביטוי לרצונה לעבור אצלה אנליזה, ולאחר התלבטויות רבות, היימן אכן החלה באנליזה אצלה. בשנים 1933- 1939 תרומותיה של היימן לפסיכואנליזה היו מועטות, מאחר והיתה שקועה בהסתגלות לחיים בארץ זרה, בלימודי אנגלית ובהשלמת הפרוצדורות שנדרשו להשגת אישור לזכאותה לעסוק ברפואה גם באנגליה. 

ב- 1939 החלה להתעורר התנגדות עזה לרעיונותיה של קליין והיימן מילאה תפקיד בולט בדיוני המחלוקת בינה לבין אנה פרויד בשנים 1942-1944, כאשר הציגה שני מאמרים משמעותיים אשר הרחיבו את רעיונותיה של קליין (קליין בחרה בה וב- Susan Isaacs להצגת רעיונותיה). ב- 1944 היימן הוכרה כ- Training Analyst בחברה הפסיכואנליטית הבריטית והחלה למלא בה תפקיד פעיל ומשמעותי יותר. בתקופה זו היימן עדיין היתה באנליזה אצל קליין, ומצב זה הציב אותה בקונפליקט נאמנויות בין רעיונותיה של קליין לבין רעיונות חדשים שהחלו להתגבש בתודעתה. למרות זאת, היימן החלה לפתח חשיבה עצמאית יותר ויותר ובאופן ספציפי- החלה לפתח תפיסה שונה וחדשנית של תפקיד ההעברה הנגדית. במאמרה פורץ הדרך על ההעברה הנגדית היימן הביעה התנגדות לתפיסה הרווחת לפיה ההעברה הנגדית מהווה מכשול לתהליך הטיפולי, והציגה את התפיסה החדשנית לתקופתה לפיה ההעברה הנגדית מהווה כלי יעיל וייחודי המאפשר הכרות עם רבדים עמוקים בנפש המטופל וביחסי האובייקט שלו.

קליין כעסה מאוד על פרסום מאמר זה, ואף ניסתה לשכנע את היימן לחזור בה מפרסומו, אך Ernest Jones תמך בפרסום. כך, בתחילת שנות ה- 50 נאמנותה של היימן לרעיונות הקלייניאנים החלה להתערער והתערערות זו הביאה, בסופו של דבר, לכך שקליין ביקשה ממנה 'להתפטר' מהקבוצה הקלייניאנית. ב- 1955 היימן אכן התנתקה באופן רשמי מקבוצה זו והצטרפה לקבוצה האמצעית או קבוצת האמצע אליה השתייכו אנליטיקאים כויניקוט ובאלינט, אשר הציעו אלטרנטיבה חדשה ושונה מהאלטרנטיבות הקליניות-תיאורטיות שהציעו מלאני קליין ואנה פרויד. קליין הגיבה לפרישתה של היימן מהקבוצה באופן קשה, והודיעה כי אנליטיקאים שעוברים אצלה אנליזה לא יוכלו להתקבל כחברי הקבוצה הקלייניאנית. תגובתה של קליין היתה טראומטית עבור היימן אך הקרע הסופי ביניהן התרחש לאחר קונגרס ז'נבה, ב-1955, כאשר היימן הכירה בחוסר הסכמתה עם תיאוריית צרות העין המולדת של קליין (אם כי גם בשלב זה היימן הדגישה את אמונתה במשקלו הרב של דחף המוות אותו תיאר פרויד). בשלב זה היימן זכתה להכרה והערכה על ידי הקבוצה העצמאית אליה השתייכה ולכן, כנראה, יכלה להשלים עם קרע זה. 

עם הצטרפותה לקבוצה העצמאית היימן החלה להקדיש תשומת לב רבה לתהליכי הכשרתם של אנליטיקאים חדשים והמשיכה לפרסם ולהרצות בנושאים שונים שביניהם הטכניקה הטיפולית, משמעות האגרסיה, הגורמים המרפאים בפסיכואנליזה ועוד. באופן ספציפי, היא הרבתה לעסוק בהעברה הנגדית ובאופן בו היא משמשת כ"גשר" בין הלא מודע של המטופל לזה של המטפל, ובהיבטים הנוגעים לקשר הנרקם בין המטפל למטופל כבני אדם, ולא רק כמטפל ומטופל המופעלים על ידי דינמיקות העברה והעברה נגדית. רבים מרעיונותיה של היימן, הנוגעים לחשיבות ההעברה הנגדית ולהיבטים ה"אמיתיים" בקשר המטפל-מטופל, נתפסים היום כמובנים מאליהם, אך בתקופה בה פורסמו היוו רעיונות פורצי דרך אשר שינו באופן משמעותי את האופן בו נתפסו ההעברה הנגדית והיחסים הטיפוליים. 


ביבליוגרפיה


Pearl H. M. King, January 1989. Paula Heimann's 'quest for her own identity as a psychoanalyst: an introductory memoir. perso.wanadoo.es/quipuinstituto


On counter-transference. Heimann, Paula. The International Journal of Psychoanalysis, Vol 31, 1950, 81-84.

 

אנשי מקצוע בתחום

טיפול פסיכולוגי