הפרעת גוף דיסמורפית מתבטאת בעיסוק מופרז בדימוי גוף ובמראה החיצוני, סביב פגמים שאינם ניכרים לסביבה. על מאפייניה של ההפרעה, דרכי האבחון והטיפול הנפוץ בהפרעת גוף דיסמורפית.
מה זו הפרעת גוף דיסמורפית?
הפרעת גוף דיסמורפית, נכללת בקטגוריית ההפרעות הטורדניות-כפייתיות, ומתבטאת בעיסוק נרחב ומתמשך של אדם בפגמים הקיימים לתפיסתו במראה החיצוני של עצמו. לעיניהם של אחרים, הפגמים נראים זניחים, ואף לא קיימים כלל או בלתי ניתנים לזיהוי. העיסוק בפגמים נתפס מהצד כמוגזם, וכולל הופעה של התנהגויות חזרתיות, כמו למשל הסוואה עיקשת שלהם באמצעות איפור או לבישת בגדים רחבים, בדיקות תכופות של הפגמים במראה. בנוסף, רבים מהמתמודדים פונים לטיפולים אסתטיים ואף לניתוחים קוסמטיים בניסיון “לתקן” את הפגם הנתפס, אך לרוב ללא שיפור במצוקה.
המאפיינים במראה הנתפסים כפגמים עשויים להופיע בכל אזור בגוף, אך יש ביניהם שכיחים יותר. אזור הפנים והראש מדאיג רבים מהמתמודדים, כאשר העור, האף והשיער הם מוקדים נפוצים במיוחד. לרוב, אנשים לא מתמקדים רק באזור אחד, אלא מזהים מספר פגמים באזורים שונים המהווים מוקד לחוסר ביטחון עמוק.
במקרים מסוימים, בעיקר בקרב נערים וגברים, הפרעת גוף דיסמורפית עשויה להתבטא בצורה ייחודית, הנקראת דיסמורפיה שרירית (Muscle Dysmorphia). סוג זה מתאר מצב בו האדם חש כי מבנה גופו קטן, או שאינו שרירי מספיק, ומחשבות אלו והעיסוק הכרוך בהן, מופיעים לעתים קרובות לצד עיסוק בפגמים פיזיים נוספים. דיסמורפיה שרירית מובילה פעמים רבות לקיום אורח חיים נוקשה ומזיק לבריאות, הממוקד בפיתוח הגוף, אשר עלול לכלול גם שימוש בחומרים אסורים המיועדים להגדלת מסת שריר.
ההתמודדות עם BDD מלווה לעתים קרובות ברמות גבוהות של חרדה, מצב רוח ירוד, רגישות לדחייה, והערכה עצמית נמוכה. כמו כן, עבור רבים ההתמודדות כוללת פגיעה משמעותית בתפקוד ובאיכות החיים, וכן הימנעות ממצבים חברתיים בעקבות החשש מהתייחסות של הסביבה לפגמים ולמראה החיצוני הנתפס כנקודת תורפה.
מאפיינים של הפרעת גוף דיסמורפית
התחלה והתפתחות: הפרעת גוף דיסמורפית מופיעה לרוב בסביבות גיל ההתבגרות, בשנות בית הספר התיכון. העיסוק המוגבר במראה חיצוני ודאגות סביב מאפיינים חיצוניים מתחילים להופיע כבר בגיל צעיר יותר, אך באופן שאינו מגיע עדיין לכלל אבחנה מלאה. בקרב אנשים עם הפרעת גוף דיסמורפית, הדאגנות הממוקדת בדימוי הגוף מביאה לפיתוח אמונות שליליות שגויות בנושא, אשר מטרידות במיוחד ומייצרות אובססיה לנראות החיצונית ולפגמים הנתפסים.
מידות תובנה שונות: המתמודדים נבדלים זה מזה במידת התובנה שלהם ביחס לאמונות שלהם לגבי הופעתם החיצונית. בעלי תובנה גבוהה מזהים כי מדובר בפרשנות אישית, שלא בהכרח תואמת את המציאות, ואילו בעלי תובנה בינונית מניחים שמסקנותיהם לגבי הופעתם החיצונית ככל הנראה נכונות. לעומת זאת, רבים מהמתמודדים אינם בעלי תובנה באשר למצבם, והם בטוחים באמיתות האמונות שלהם גם לנוכח מידע סותר. לכך נלוות, הם מחזיקים באמונות דלוזיונליות (מחשבות שווא מוטעות) לפיהן אחרים מתעסקים במראה החיצוני שלהם ואף לועגים להם. לפי המחקר, מידת תובנה נמוכה קשורה בתסמינים חמורים יותר.
קשר למצבים נפשיים נוספים: מחקרים בתחום מדווחים על רכיב גנטי משמעותי, ומצביעים על סיכויים גבוהים יותר להתפתחות הפרעת גוף דיסמורפית בקרב אנשים עם קרובי משפחה המתמודדים עם הפרעה טורדנית כפייתית (OCD). כמו כן, רבים עם הפרעת גוף דיסמורפית מתמודדים גם עם OCD, חרדה חברתית והפרעות שימוש בחומרים. האבחנה הנלווית השכיחה ביותר היא דיכאון מז׳ורי, שבמרבית הפעמים מתפרץ לאחר תחילת ההתמודדות עם BDD. בנוסף, נמצא כי המתמודדים נמצאים בסיכון גבוה לפיתוח נטיות אובדניות.
אבחון הפרעת גוף דיסמורפית על פי ה-DSM
על פי המחקר, הפרעת גוף דיסמורפית אינה מאובחנת במידה מספקת בעקבות מספר סיבות. תחילה, אנשים החווים תסמינים מתאימים לעתים קרובות אינם משתפים בקשיים, בין היתר בשל בושה המביאה לנטייה להסתרה, או חוסר מודעות לכך שמדובר בקושי נפשי. בנוסף, רבים פונים לטיפולים קוסמטיים במקום לאבחון וטיפול נפשי, דבר שאינו מוביל לשיפור במצבם בדרך כלל, ואף עלול להחמיר אותו. כיום, שכיחות האבחנה באוכלוסייה הכללית מוערכת בכ־1.9%, אך היא גבוהה יותר בקרב אנשים הפונים לטיפול נפשי ונעזרים בטיפולים קוסמטיים.
לפי DSM-5-TR צריכים להתקיים מספר תנאים על מנת לאבחן BDD:
א. עיסוק יתר בפגם אחד או יותר בנראות הפיזית, אשר לא ניכרים או נראים מזעריים בעיניי הסביבה.
ב. בשלב מסוים בהתמודדות עם ההפרעה, האדם ביצע התנהגויות חוזרות או פעולות מחשבתיות חוזרות (למשל, השוואת המראה לאחרים או עיסוק מתמשך בדרכים “לתקן” את הפגמים), כתגובה לדאגות הקשורות לנראות שלו.
ג. העיסוק בנראות גורם למצוקה משמעותית, או פוגע בתפקוד בתחום החברתי, תעסוקתי, או בכל תחום חיים מרכזי אחר.
ד. לא ניתן להסביר את העיסוק בנראות על ידי דאגות הקשורות לשומן גוף או משקל בקרב אנשים שהסימפטומים עמם הם מתמודדים מתאימים לאבחנה של הפרעת אכילה.
כיצד מטפלים בהפרעת גוף דיסמורפית?
הפרעת גוף דיסמורפית נחשבת כיום כרונית, אך מגיבה ומשתפרת בעקבות טיפול מתאים לאורך זמן. הטיפולים המובילים ב-BDD שזכו לתמיכה מחקרית נרחבת הם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי וטיפול תרופתי. הטיפול יכול להינתן באמצעות כל אחת מהשיטות בנפרד, או בשילוב ביניהן, בהתייעצות עם איש מקצוע ובהתאם לאופי התסמינים, לנוכחות של תחלואה נלווית ולמאפיינים ייחודיים נוספים של המטופל.
טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT): נחשב לטיפול הפסיכולוגי המוביל בהפרעת גוף דיסמורפית. במישור הקוגניטיבי, ההתמקדות היא בזיהוי ושינוי דפוסי חשיבה לא אדפטיביים הקשורים למראה החיצוני. במהלך הטיפול נעשה שימוש בטכניקות שמטרתן להפחית מיקוד יתר בעצמי ולשנות דפוסי חשיבה שליליים. במישור ההתנהגותי, המטרה היא להפחית התנהגויות חזרתיות כגון בדיקות במראה והסוואת פגמים. כחלק מכך, נעשה שימוש בטכניקות כמו חשיפה הדרגתית למצבים מעוררי חרדה הקשורים במראה, לצד הפחתה של התנהגויות חוזרות. במחקרים שונים, CBT נמצא כמועיל בהפחתת הסימפטומים בכ-60-50 אחוזים.
טיפול תרופתי: הטיפול התרופתי מבוסס על תרופות נוגדות דיכאון הפועלות על מערך הסרוטונין (SSRI), ונרשם במסגרת טיפול פסיכיאטרי. טיפול זה נמצא יעיל בהפחתת התסמינים, בצמצום המחשבות הטורדניות וההתנהגויות הכפייתיות, וכן בשיפור התפקוד. הוא עשוי להיות יעיל במיוחד כאשר קיימת תחלואה נלווית, שכן תרופות אלו משפיעות גם על מצבים נפשיים נוספים.
מקורות
American Psychiatric Association. (2022). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed., text rev.)
Krebs, G., Fernández de la Cruz, L., & Mataix-Cols, D. (2017). Recent advances in understanding and managing body dysmorphic disorder. Evidence Based Mental Health, 20(3), 71-75
McGrath, L. R., Oey, L., McDonald, S., Berle, D., & Wootton, B. M. (2023). Prevalence of body dysmorphic disorder: A systematic review and meta-analysis. Body image, 46, 202-211
Singh, A. R., & Veale, D. (2019). Understanding and treating body dysmorphic disorder. Indian journal of psychiatry, 61(Suppl 1), S131-S135
