תלות מוחלטת היא מונח שטבע ויניקוט בהתייחסו לחודשי החיים הראשונים בחיי התינוק, בהם תלותו באם היא טוטאלית והתאמתה לצרכיו בונה את היסודות להמשך התפתחותו. על שלבי התפתחות המושג והביטוי שמקבל בטיפול הפסיכואנליטי.
תלות היא אחד המונחים המרכזיים בתיאוריה ההתפתחותית של התיאורטיקן הבריטי דונלד ויניקוט. ויניקוט ראה בהתפתחות הנפשית תהליך המתרחש כולו במסגרת היחסים בין התינוק ולאחר מכן הילד לסביבתו, ותיאר התפתחות זו כתנועה על פני ציר בין שלושה מצבי תלות: תלות מוחלטת, תלות יחסית ולקראת עצמאות.
תנועה זו קשורה בתהליכי הבשילה המוטוריים והקוגניטיביים הטבעיים של התינוק, אך מתקיימת באופן בריא רק כאשר התינוק גדל עם אם (או דמות טיפולית) טובה דיה, המספקת לו סביבה מחזיקה. לפי ויניקוט, האופן שבו התלות נענית, יקבע את מסלול התפתחותו הרגשית של התינוק וישפיע על חוויותיו הנפשיות, תפיסתו העצמית ויחסיו עם האובייקטים בסביבתו. יחד עם זאת, ויניקוט סבר כי גם כאשר הסביבה המקורית לא הצליחה לספק את התנאים הדרושים להתפתחות בריאה, הטיפול הפסיכואנליטי יכול לשמש כמרחב שבו ניתן לחוות תהליכים התפתחותיים שלא הושלמו.
שלב התלות המוחלטת
ויניקוט אפיין את השבועות והחודשים הראשונים של החיים כשלב של תלות מוחלטת. במצב זה, לתפיסתו, האם והתינוק הם יחידה אחת ולא שתי ישויות נפרדות. באמצעות התאמתה הרגישה לצרכי התינוק, האם יוצרת למעשה את הסביבה שבה הוא מתקיים. בשלב התפתחותי זה, התינוק נמצא במצב של אי-אינטגרציה, בעולמו הפנימי, חלקי אישיותו וחוויותיו טרם התגבשו באופן שלם ואינטגרטיבי. כך למשל, תינוק שבכה רגע קודם לכן וכעת הוא שמח, אינו חווה את הבכי והשמחה כשני מצבים רגשיים שונים של אותו עצמי, אלא כשני עצמיים נפרדים – האחד בוכה והשני שמח.
לאור תלותו המוחלטת של התינוק באימו, ויניקוט סבר שכדי לאפשר התפתחות נפשית בריאה, על האם להיות רגישה ומותאמת לצרכי התינוק באופן ייחודי וכמעט מושלם, התאמה המתאפשרת בשל היותה במצב של מושקעות אימהית ראשונית. לפי ויניקוט, זוהי התאמה המאפשרת לתינוק בהדרגה את המשכיות ההוויה, את חוויית האשליה האומניפוטנטית (אשליית-כל יכולות) וכן את התפתחותו של עצמי אמיתי. כמו כן, התאמה זו מאפשרת את תחילתם של שלושה תהליכים התפתחותיים מרכזיים: אינטגרציה – איחוד חלקי האני לישות אחת, פרסונליזציה – השתכנות הנפש בתוך הגוף ("פסיכו-סומה"), וריאליזציה – היכולת להכיר במציאות מבלי להתרסק תחת כובד משקלה.
יש לציין כי באופן פרדוקסלי שלב התפתחותי זה הוא השלב שבו התינוק חש לגמרי בלתי תלוי באימו. בשלב זה, אימהות טובה דיה מאפשרת לתינוק לחוות את עצמו כספק הבלעדי של צרכיו, כלומר מבחינתו, מחשבותיו ורצונותיו הם אלו שגורמים לדברים להתממש, למשל, השד של האם מופיע בדיוק כשהוא רעב. בחוויה זו, האם מאפשרת לו לחוות את העולם סביבו כבטוח ובכך מניחה את היסודות לשלב ההתפתחותי הבא, תלות יחסית, בו התינוק יוותר בהדרגה על הפנטזיה האומניפוטנטית ויתחיל להכיר בנפרדותו ובתלותו באם.
כשלים בשלב התלות המוחלטת
כאשר הסביבה המחזיקה אינה טובה דיה, התינוק חווה הפרעות חוזרות ונשנות ברצף הקיום שלו. האשליה האומניפוטנטית מופרת ובמקום ״להמשיך להיות״, הוא נדרש להגיב שוב ושוב לפלישות בלתי צפויות מהסביבה. הקטיעות הללו מפרות את התהליך הבסיסי של האינטגרציה ומהוות עבור התינוק איום על הקיום.
חשיפה חוזרת לכשלים מסוג זה משבשת את יכולתו של התינוק להתפתח באופן בריא. במקום להתקדם לעבר אינטגרציה, לפתח יכולת לחוות את העצמי כשלם ובעל תחושת המשכיות פנימית, התינוק מפתח הגנות מוקדמות. ההגנה המרכזית שויניקוט מתאר היא התארגנות של עצמי כוזב, המתפתח כדי להגן על העצמי האמיתי מפני הסביבה הפולשנית והבלתי אמינה, אך גם מרחיק את האדם מתחושת אותנטיות ומהיכולת לחוות רצף קיום פנימי.
אנשים שחוו כשלים בשלב התלות המוחלטת עשויים לסבול ממגוון קשיים בבגרותם. הם עלולים לחוות חרדה עזה במצבי לחץ או משבר, תחושת ריקנות פנימית, וקושי לסמוך על אחרים או להרגיש ביטחון במערכות יחסים. במערכות יחסים רומנטיות, לדוגמא, הם עשויים לחוות איום על ידי קרבה רגשית ולהימנע ממחויבות, או להיפך, לחוות תלות קיצונית ולהתקשות בהפרדה מבני זוגם. במצבים חמורים יותר, כשלים אלה עלולים להוות את הבסיס להתפתחותם של מצבים פסיכוטיים. קשיים אלה משקפים את הפגיעה הבסיסית ביכולת לחוש רצף קיום יציב ותחושת אמון בעולם.
תלות מוחלטת בטיפול הפסיכואנליטי
לפי ויניקוט, מטופלים שחוו כשלים בשלב התלות המוחלטת עשויים לעבור בטיפול רגרסיה לתלות. ויניקוט מתאר מצב שבו המטופל חווה את המטפל או המטפלת לא רק כאובייקט להעברת רגשות ופנטזיות, אלא כסביבה מחזיקה שבה הוא תלוי באופן מוחלט, בדומה לתלות המקורית של התינוק באם. במצב זה, איחור, ביטול פגישה או כל שינוי בלתי צפוי בסביבה הטיפולית עלולים להיחוות כקריסה של ההחזקה הבסיסית ולעורר חרדה משמעותית. בתגובה לכך, סבור ויניקוט כי על המטפל לשמש סביבה יציבה ואמינה, תוך הבנה שתפקידו למזער פלישות והפרעות שהמטופל אינו מסוגל לעבד.
מטרת העבודה הטיפולית, להשקפתו של ויניקוט, אינה למנוע את הרגרסיה, אלא לאפשר אותה בתוך מסגרת בטוחה ולהפוך אותה לחוויה מתקנת. בכך ניתנת למטופל האפשרות לחוות את הכישלון ההתפתחותי בתנאים שבהם יש לו שליטה ולהגיב אליו מתוך מצב של תלות בטוחה יותר ובכך מתאפשר לו בהדרגה לגבש עצמי אמיתי ולחזק את תחושת הרציפות הפנימית.
מקורות
מתלות לקראת עצמאות בהתפתחות היחיד. (1963) וויניקוט, ד. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, הוצאת עם עובד בע"מ ת"א, 2009.
ויניקוט, ד. ו. (2004). משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד.
Lamothe, R. (2014). Winnicott and helplessness: Developmental theory, religion, and personal life. The Psychoanalytic Quarterly, 83(4), 871-896
Winnicott, D. W. (1963). Dependence in infant care, in child care, and in the psycho-analytic setting. International Journal of Psychoanalysis, 44(3), 339-344
