תפריט נגישות

חווייתי באנליזה אצל פיירברן וויניקוט: סקירת מאמרו של הארי גאנטריפ

ירדן אלעזר

הקדמה

במאמר זה, אשר נכתב בשנת 1975, תיאר הפסיכואנליטיקאי הבריטי הארי גאנטריפ את חווייתו האישית כמטופל באנליזה אצל שניים מן המטפלים המרכזיים בגישת יחסי האובייקט – דונלד וויניקוט ורונלד פיירברן. גאנטריפ פנה לאנליזה כדי לטפל בטראומה שחווה בילדותו, אובדן אחיו התינוק (פרסי), אשר הותירה תקופה זו של חייו תחת אמנזיה מלאה. מתוך נקודת מוצא זו, גאנטריפ יצא למסע נפשי עמוק במסגרת שתי האנליזות שעבר, אותן הוא מתאר במאמר הנוכחי מנקודת מבטו האישית. בהן, ניתן לראות כיצד כל אחד מן המטפלים מביא את גישתו בכדי לסייע לחקירה הנפשית של גאנטריפ. דרך התנסותו, הוא מתייחס גם לשאלת אפקטיביות האנליזה, לאופן בו המעשה הטיפולי מתיישב עם התיאוריה בה מחזיק המטפל ולאפשרות של המטפל ללכת עם המטופל לעבר חוויה של צמיחה נפשית. בסקירה הנוכחית נביא חלקים מן הטקסט של גאנטריפ בגוף ראשון, על מנת לשמור על האותנטיות המיוחדת בה הצליח ללכוד את חווייתו הרגשית, וניתן דגש מיוחד לתיאורי האנליזות שעבר.

נקודת הפתיחה

את תיאור המסע שלו בשתי האנליזות, פותח גאנטריפ בהסבר הבחירה ברונלד פיירברן כמטפל. זאת טרם ידע כי התהליך האנליטי שביקש להשיג, ידרוש ממנו שתי אנליזות שונות: "בחרתי לגשת לאנליזה אצל פיירברן מפני שעמדנו על אותה קרקע פילוסופית, מתוך מחשבה ששום מחלוקות אינטלקטואליות לא יוכלו להפריע לאנליזה. עם זאת, יצירת קשר אינה תלויה רק בתיאוריה בה אנו מחזיקים. לא לכולם יש אותה היכולת ליצור קשר אישי. אדם יכול ליצור קשר בקלות יותר עם אנשים מסוימים מאשר עם אחרים, והגורם הבלתי צפוי של 'התאמה טבעית' נכנס לתמונה" (Guntrip, p.146).

טרם הוא צולל אל החוויות הטיפוליות עצמן, גאנטריפ מתייחס לתיאוריה הטיפולית אשר ציפה כי תעמוד בבסיס הטיפול. הוא מסביר כי הדרך לשינוי, על פי גישתו של פיירברן, הייתה באמצעות היחסים. גאנטריפ מזכיר כיצד אמר לו פיירברן בהזדמנות – "אתה יכול להמשיך באנליזה לנצח ולא להגיע לשום מקום. [בסופו של דבר] זהו היחס האישי שמרפא". בנוסף, גאנטריפ מזכיר גם את עמדתו של פיירברן לגבי גישות בהן האנליטיקאי הוא צופה במטופל (שלא מתוך הקשר הבין-אישי) ונוכח בחדר כמי שמפרש בלבד. ביחס לרעיון זה, פיירברן טען כי פירוש פסיכואנליטי איננו בעל איכות טיפולית של ממש אם הוא ניתן מעמדת הצופה הבלתי מעורב, וכי המשמעות התרפויטית יכולה להתרחש רק כאשר פעולה זו מבטאת הבנה אמיתית מתוך מערכת היחסים.

גאנטריפ מציין כי מתוך ניסיונו העשיר של פיירברן בעבודה עם מטופלים פסיכוטיים ורגרסיביים, כמו גם עם ילדים, גישתו התיאורטית התבססה על התמקדות באיכות הקשר הורה-ילד. גאנטריפ ממחיש זאת באמירתו של פיירברן כי "הסיבה לבעיות [נפשיות], היא כי הורים איך שהוא אינם מצליחים להעביר לילדם את העובדה שהוא אהוב בזכות עצמו, בזכות האדם שהוא". אולם, למרות כתיבתו התיאורטית והרקע הטיפולי ממנו הגיע, גאנטריפ מתאר כיצד בפועל חזר פיירברן בהדרגה לעמדת האנליסט המשתמש בטכניקה פרשנית, דווקא "כשאני (גאנטריפ) הרגשתי שנזקקתי לרגרסיה אל אותו שלב בו חוויתי טראומה ינקותית חמורה". כלומר, גאנטריפ מצביע על פער מסוים בין עמדתו התיאורטית של פיירברן לבין הטכניקה הטיפולית בה השתמש באנליזה. יתרה מכך, הוא מתבונן בפער זה, בין האדם לתיאוריה, הן אצל פיירברן והן אצל וויניקוט, ומנסה להשוות בין השניים. על כך הוא כותב את הדברים הבאים:

"למרות הרקע שלו, פיירברן לא היה בעל אותה יכולת טבעית וספונטנית ליצירת קשר כפי שהייתה לוויניקוט. חוויתי אותו כ"מפרש טכני" יותר מאשר חשב שהיה, או מכפי שאני עצמי ציפיתי. היו לי יותר מ-1000 מפגשים טיפוליים עם פיירברן בשנות ה-50 ויותר מ-150 מפגשים עם וויניקוט בשנות ה-60. הקפדתי לתעד באופן מפורט כל סשן עם שניהם ואת כל ההתכתבויות שהיו בין המפגשים. [...] באופן כללי, מצאתי את פיירברן הופך אורתודוקסי יותר בפרקטיקה מאשר בתיאוריה, בעוד וויניקוט היה יותר מהפכן בפרקטיקה מאשר בתיאוריה. הם היו הפכים משלימים" (Guntrip, P.146).

אנליזה אצל רונלד פיירברן

עם תחילת תיאור התהליך הטיפולי, גאנטריפ מדגיש כי בעוד בתוך המפגשים הטיפוליים חש כי פיירברן מתנהל באופן פורמלי כאנליסט אשר מפרש את דברי המטופל באופן מדויק ואינטלקטואלי, לאחר המפגשים עמו, בשיחות שחורגות מתחום הטיפול אל דיונים מקצועיים-תיאורטיים, דמות אחרת הייתה מתגלה בפניו: "שם ראיתי אותו מתרכך. שם מצאתי את פיירברן האנושי, כאשר דיברנו פנים אל פנים". כך, יחסי ההעברה אשר התקיימו בין השניים היו משתנים בין הפגישות הטיפוליות עצמן לבין השיחות שאחריהן. בעוד בתוך הטיפול חווה גאנטריפ את פיירברן כאם רעה ודומיננטית, אחרי הפגישות היה פוגש לדבריו דמות אב מכיל ומבין.

תיאור יחסי העברה אלו תואם את האופן בו חווה גאנטריפ את הוריו שלו, ואת הסיבות שהביאו אותו לפנות לאנליזה מלכתחילה. במאמר, הוא מספר כיצד המוטיבציה לפנייה היתה להיזכר בשנים הסמוכות למותו של אחיו, שנים אשר נמחקו מזיכרונו כליל. גאנטריפ מתאר כי הרגיש שהמקור לתחושות של בדידות סכיזואידית אשר הכיר מעצמו היטב, שכן בשנים הראשונות לחייו. בנוסף, בהתבסס על מידע מאמו לצד חלומות חוזרים של חווית ניכור ממנה, הבין גאנטריפ כי ארבע השנים שלאחר מות אחיו היו מאופיינות במאבק על יצירת קשר וחיבור עם אמו. מאבק זה לא צלח והוא מציין - "גדלתי הרחק ממנה".

תכנים אלו מחוויית חייו המוקדמת של גאנטריפ הגיעו גם אל חדר הטיפול. שם, הוא מתאר, פיירברן הגיב אליהם בעיקר באמצעות פירוש – כאשר התייחס לנטייה להתבודדות הסכיזואידית של גאנטריפ כמעין נסיגה, כמו בריחה מהפנמה של יחסי אובייקט רעים עם אמו. הפרשנות אשר נתן פיירברן לדינמיקה המתוארת עשתה שימוש במונחים אדיפליים וגאנטריפ התקשה להתחבר אליה. בעוד פיירברן גרס כי מוקד המצוקה של גאנטריפ מצוי בנסיגה מהיחסים עם האם, גאנטריפ האמין שמאחורי הקונפליקט הזה מצוי חומר אחר, שהוא לב ליבה של מצוקתו.

כך, גאנטריפ מתאר כיצד באופן מודע פיתח התנגדות לפיירברן, על בסיס שני טעמים: הראשון, חווייתו כ"אם רעה שכופה את השקפותיה", והשני, כי אינו מסכים איתו על תוכן נימוקיו. בטקסט, מתאר גאנטריפ את מה שהאמין כי עומד בבסיס חווייתו הנפשית, בשונה מהפרשנות שנתן לדברים פיירברן: "התחלתי להתעקש שבעייתי האמיתית לא הייתה מערכת היחסים הרעה שחוויתי לאחר מות פרסי, אלא כישלון אימהי בסיסי ביצירת הקשר, כבר מן ההתחלה. הרגשתי שהאנליזה אדיפלית משאירה אותי באותו המקום, מאלצת אותי לקבל יחסים רעים כדי להימנע ממצב בו אין יחסים כלל, וכך משאירה את אותן הפנמות פעילות בעולמי הפנימי כמגננה מפני בעיה סכיזואידית עמוקה יותר. הוא [פיירברן] ראה זאת כהגנה שמתבטאת בנסיגה. אני הרגשתי כי זו בעיה העומדת בזכות עצמה, ולא רק כהגנה מפני המערכת הסגורה של "עולם פנימי של יחסי אובייקט רעים" (Guntrip, p.147).

את התהליך האנליטי שעבר עם פיירברן, מתאר גאנטריפ כבעל ערך, שכן מבחינתו במהלכו הגנותיו עברו אנליזה. כלומר, בדיעבד הבין גאנטריפ כי ההתמקדותו במאבק עם האם על יחסים עמה אכן היוותה הגנה. אולם בשונה מטענתו של פיירברן, לפיה ההגנה היא מפני יחסי האובייקט הרעים, ההגנה, כך גילה גאנטריפ בתום שתי האנליזות, הייתה מפני חוויה אחרת לגמרי. כפי שסיכם זאת גאנטריפ: "הוא טעה לגמרי, אך על הדבר היה לעבור אנליזה, כדי לפתוח את הדרך לאזורים עמוקים ונסתרים יותר."

בתוך חדר הטיפול

טרם הוא ממשיך לתאר את המשך האנליזה, גאנטריפ מתעכב על תיאור ההבדלים האנושיים שזיהה בין פיירברן וווינקוט. לדבריו, השוואה זו נועדה להשלים את הרושם שקיבל מן הראשון. תחילה, הוא מתייחס להבדלים בין השניים בארגון חדר הטיפול – אלמנט אשר לדבריו מייצר בטיפול אווירה בעלת משמעות. הקליניקה של פיירברן, הוא מספר, שוכנת בבית ישן של משפחתו באדינבורו. כדי להיכנס אליה יש לעבור בטרקלין גדול ששימש כחדר המתנה והיה מרוהט בעתיקות יפות ויקרות ערך. משם, ניתן היה להיכנס אל משרד שלמעשה היה חדר הטיפול. גאנטריפ מתאר חדר גדול שמרבית קירותיו מכוסים ספרייה עתיקה מלאה בספרים. מקומו של פיירברן בחדר היה מאחורי שולחן כתיבה גדול, כשהוא יושב על כורסה עשויה קטיפה בעלת גב גבוהה.

ספת המטופל, מתאר גאנטריפ, הייתה ממוקמת כך שהמקום בו נמצא ראשו של המטופל הוא לפני השולחן. לתיאור זה, הוא מוסיף חוויה אישית, כי לעיתים חשב שפיירברן יכל להגיע אל מעבר לשולחן ולהכותו בראש. בנוסף, מתאר גאנטריפ כי במהלך הטיפול ראה את הבחירה למקם כך את ספת המטופל כדבר שלא משתלב עם עקרונותיו הטיפוליים של פיירברן,  לפיהם לא דגל ביחסים טיפוליים מרוחקים ובלתי מעורבים מצד המטפל. אולם לאחר זמן מה, מגלה גאנטריפ כי הבין שהוא עצמו בחר לשכב על ספה זו, שכן למעשה הייתה בחדר ספה נוספת, לצד השולחן, אשר תחילה כלל לא שם לב אליה, ובשלב מאוחר יותר של הטיפול, עבר לשכב עליה. 

משמעות בחירתו במקום זה בחדר והאופן בו היא מייצרת חלק מתהליך ההעברה, התבהרה לגאנטריפ הודות לחלום שחלם בחודש הראשון לטיפול. טרם הוא מציג את החלום, גאנטריפ מציין כי לאורך יחסי ההעברה עם פיירברן בטיפול, תמיד רצה לחוות אותו "כאב מגן, שיעזור לי לעמוד כנגד אמי האגרסיבית" (Guntrip, p.148). אולם אל מול שאיפה זו, הוא מספר כי באופן לא מודע הרגיש דברים אחרים, שבא לידי ביטוי בחלום הבא: "הייתי באולם המסה של אבי [אביו של גאנטריפ היה כומר נושא דרשות]. פיירברן היה על הבמה, אבל היו לו פניה הנוקשות של אמי. שכבתי פסיבי על הספה על רצפת ההיכל, עם ראש הספה אל מול קדמת הבמה. הוא ירד מטה ושאל "ידעת שהדלת פתוחה?". אמרתי "אני לא השארתי אותה פתוחה", והייתי מרוצה שהצלחתי לעמוד אל מולו. הוא עלה חזרה אל הבמה." (Guntrip, p.148).

מבחינת גאנטריפ החלום שיקף גרסה מוסווית של ארגון חדר הטיפול, אשר באמצעות דימוי אולם המסה הראתה את כמיהתו לפיירברן בתור דמות אביו התומך. משאלה זו התעוררה אל מול חוויית העברה אשר הרגיש גאנטריפ בתוך הפגישות הטיפוליות – בהן היה עבורו פיירברן דמות אמו הדומיננטית. הוא הרגיש שצרכיו לא מסופקים וכי הוא חווה "זעם חנוק וספונטניות מעוכבת". העברה זו של פיירברן כאם דומיננטית, התבטאה בפירושים אשר מבחינת גאנטריפ היו אינטלקטואלים, מדויקים מאוד ובלתי אישיים. הוא ממחיש זאת בדוגמא הבאה: "פעם פירש דבר שאמרתי במילים "לפעמים משהו חוסם את התהליך הפעיל במהלך התפתחותו". אני הייתי מנסח זאת במילים אחרות: "אמא שלך רמסה את העצמי הטבעי והאקטיבי שלך". ובכל זאת, הוא ניתח באופן דייקני את המאבק הרגשי שלי, אשר במרכזו עמד המאמץ לגרום לאמי לנהוג בי באימהיות לאחר מותו של פרסי, והוא הראה לי כיצד אני הפנמתי זאת". (Guntrip, p.148)

גאנטריפ התקשה לקבל את הפירושים אשר נתן לו פיירברן, ומעבר ליחסי ההעברה שהדבר יצר, גאנטריפ מציין מספר מקרים בהם הדבר הוביל אותו להתנהגויות אגרסיביות. כך, הוא העיף את המאפרה של פיירברן בחדר הטיפול ובעט במעצור הדלת. הוא מתאר מקרה נוסף בו פיזר על רצפת החדר את הספרים שהיו מסודרים בספרייה, אקט אותו הבין כניסיונו "להוציא תגובה מאמא". על אותו מקרה, הוא מתאר כיצד החזיר את הספרים אל המדפים בצורה מסודרת, מייצר סוג של תיקון במונחים קלייניאנים. לצד כל זאת, גאנטריפ מבהיר – לאחר הפגישות, הצליח לפגוש פיירברן אחר, "את האדם חם הלב מטבעו, שהיה מאחורי האנליטיקאי בעל הפירושים המדויקים" (Guntrip, p.149).

בשונה מפיירברן, חדר הטיפול של וויניקוט היה מאורגן בצורה שונה לגמרי – שוני שלדברי גאנטריפ ממחיש את ההבדל בין שני המטפלים. הוא מספר כי חדר הטיפול שלו היה פשוט, בצבעים רגועים וריהוט לא ראוותני. גאנטריפ אף מזכיר שיחה שניהל עם אשתו של וויניקוט, שציינה כי החדר תוכנן במיוחד במטרה לגרום למטופל להרגיש בנוח. הוא ממחיש זאת היטב באופן בו הוא מתאר זכרונות משני המטפלים:

"הייתי דופק על הדלת ונכנס פנימה, מוצא את וויניקוט מטייל בחדר עם כוס תה בידו. מיד היה אומר לי "שלום" עליז ומתיישב בכיסא עץ קטן אשר עמד ליד הספה. הייתי יושב על הספה, או שוכב כשהרגשתי צורך, משנה את התנוחה שלי בהתאם להרגשתי או למה שאני אומר. תמיד היה מסיים את הפגישה בלחיצת יד חברית..."

"כאשר סוף סוף עזבתי את פיירברן בסיום המפגש האחרון, הבנתי לפתע שלאורך כל תקופת הטיפול מעולם לא לחצנו ידיים, והוא מבחינתו היה נותן לי לעזוב בלי המחווה הידידותית הזו. הושטתי אני את היד, הוא מיד לקח אותה, ופתאום ראיתי כיצד דמעות זולגות על פניו. ראיתי את הלב החם של האיש הזה, בעל החשיבה הטובה והטבע המבוייש. לאחר מכן הזמין אותי ואת אשתי לבוא לכוס תה, בכל הזדמנות שנגיע לסביבה" (Guntrip, p.149).

סיום האנליזה: שחזור הטראומה

טרם הוא מתאר את סיום האנליזה שעבר אצל פיירברן, גאנטריפ מציג תיאור של ההיסטוריה המשפחתית שלו, אשר לדבריו חשוב לשם הבנת המהלך הטיפולי. גאנטריפ מתאר את דמותה של אמו, אישה שעוד לפני שנישאה או הפכה לאם בעצמה, הייתה כ"אם קטנה" לעשרת אחיה הצעירים ממנה, בעוד אימה (סבתו של גאנטריפ), שהייתה מלכת יופי, לא השקיעה בעצמה בגידול ילדיה. אמו של גאנטריפ ראתה ארבעה מאותם אחים מתים לאורך השנים בהן היא עצמה ניהלה את משק הבית, בעודה תלמידה בבית הספר. גם כאשר ניסתה לברוח מהבית, נמצאה והוחזרה אליו. למרות כל אלו, גאנטריפ מתאר אותה כבעלת מחויבות חזקה כלפי אמה האלמנה ואחיה הצעירים, תכונות אשר הרשימו את אביו, אשר היה כומר כאשר פגש אותה באולם המיסה שלו. השניים נישאו, אולם אביו לא ידע, לדברי גאנטריפ "שהיא כבר שבעה מחוויה של טיפול בתינוקות, ולא רצתה לעשות זאת יותר" (Guntrip, p.149).

על הקושי של אמו להתמסר לאימהות שמע גאנטריפ גם ממקור ראשון, למשל כשהיה בשנות העשרה שלו, אז סיפרה לו אמו כי היניקה אותו רק מפני שהאמינה שהדבר ימנע ממנה להיכנס להריון נוסף. כאשר היה בן שנתיים נולד אחיו הצעיר של גאנטריפ, פרסי, ושנה וחצי לאחר מכן מת. גאנטריפ מוסיף כי את אחיו אמו כבר סירבה להניק, ולאחר מותו סירבה לקיים יחסי מין עם אביו. הוא מוסיף כי אמו אמרה לו שאביו נהג לומר כי אילו הייתה מיניקה את פרסי הוא היה חי, והיא כעסה על כך. לידתו ומותו של פרסי התרחשו במהלך שנים בהן אמו של גאנטריפ הקימה עסק משלה, אשר הפסיד כספים במשך שבע שנים. גאנטריפ מתאר כי לאור כל אלו, מגיל שנה, חווה למעשה שש שנים ממושכות ורצופות טלטלות. בזקנתה, אמו של גאנטריפ עברה להתגורר עמו. הוא מתאר כי בתקופה זו אמרה לו "לעולם לא הייתי צריכה להתחתן ולהביא ילדים. הטבע שלי לא היה להיות רעיה או אם, אלא אשת עסקים". לכך הוסיפה "אני לא חושבת שאי פעם הבנתי ילדים. הם אף פעם לא משכו את תשומת לבי" (Guntrip, p.149).

גאנטריפ מציין כי אמו סיפרו לו שכאשר היה בן שלוש וחצי ראה אותה מחזיקה את פרסי, כשהוא מונח עירום ומת בחיקה. "מיהרתי לתפוס אותו ואמרתי לה "אל תתני לו ללכת. את לעולם לא תקבלי אותו בחזרה!". היא שלחה אותי אל מחוץ לחדר. לאחר מכן חליתי באופן מסתורי, ואף חשבו כי אני גוסס. הרופא אמר: "הוא מת מאבל על אחיו. אם אמך לא מצליחה להציל אותך, גם אני לא אצליח". היא לקחה אותי אל דודתי, שם התאוששתי. גם פיירברן וגם וויניקוט האמינו שאילולא הייתה מרחיקה אותי ממנה, אכן הייתי מת. כל זיכרון של האירוע הודחק ממני לחלוטין. האמנזיה החזיקה מעמד לכל אורך חיי, גם במהלך שתי אנליזות, עד שהייתי בן 70. למרות זאת, הדבר נשאר חי בתוכי, מופעל מחדש באופן בלתי מזוהה על ידי אירועים אנלוגיים למה שהתרחש אז" (Guntrip, p.149).

אירוע מסוג זה התרחש כאשר היה גאנטריפ בן 26, בעודו סטודנט באוניברסיטה. שם הכיר סטודנט שהפך לחבר קרוב, ממש כמו אח. כאשר אותו חבר עזב את האוניברסיטה, גאנטריפ חזר לחופשה בבית אמו, במהלכה חלה במחלה שגרמה לו לחוש תשישות חזקה ובלתי פוסקת. כאשר חזר אל הקולג', התשישות נעלמה. אותה מחלה מסתורית שבה ותקפה את גאנטריפ בגיל 37, כאשר עבד ככומר בכנסייה. שם, הכיר חבר שעבד עמו והיווה גם הוא דמות אח עבור גאנטריפ, כפי שהוא קורא לו "פרסי חלופי". כאשר אותו חבר עזב, התשישות חזרה. באותה תקופה כבר היה גאנטריפ בעל ידע בפסיכואנליזה, שכן היה במהלך כתיבת עבודת התזה של התואר השני. לצד זאת, הוא הקפיד לתעד את חלומותיו, וידע לזהות חלום מסוים, אשר הרגיש כי דרש התייחסות: "בחלום ירדתי אל תוך קבר, וראיתי אדם חי קבור. הוא ניסה לצאת אבל איימתי עליו בכך שיחלה, נעלתי אותו בפנים ונמלטתי. בבוקר המחרת התעוררתי בתחושה טובה יותר. בפעם הראשונה, זיהיתי את הופעתה המחודשת של מחלתי מימי מותו של פרסי, וראיתי כיצד חייתי באופן קבוע תחת הדחקתה. ידעתי אז שלא אוכל לנוח עד שבעיה זו תיפטר" (Guntrip, p.150).

בעת כתיבת המאמר, גאנטריפ חוזר אל החלומות אשר כתב באותה תקופה ומזהה שלוש תמות דומיננטיות שבלטו בהם: אישה פראית התוקפת אותו, דמות אב אב שקטה, יציבה וידידותית אשר תומכת בו, וחוויה כי הוא מצוי תחת אימת מוות. דוגמה לסוג השלישי, היא חלום המבוסס על זיכרון אמו הלוקחת אותו לחדר השינה של דודתו הנכה, כשהיא שוכבת במיטה שקטה ולבנה. באותה עת, כותב גאנטריפ, חשב שהיא עומדת למות מדלקת פרקים. הוא מסביר כי הבין שאותו זיכרון של דודתו המתה היה זיכרון אשר משקף מבחינתו את "פרסי המודחק" – זיכרון מות אחיו הצעיר, אשר עדיין התקיים בלא מודע שלו, וגרם למשיכתו של גאנטריפ אל מחוץ לחיים, לחוויות של מוות נפשי והתמוטטות.

בחלום נוסף אשר משקף היבט זה, יושב גאנטריפ לעבוד בשולחן העבודה שלו, כאשר רצועה בלתי נראית של אנרגיה קושרת אותו אל אדם נכה וגוסס בקומה מעל, מושכת אותו חזק ובהתמדה. הוא מתאר כי בחלום ידע שיתמזג אל תוכה. הוא נלחם ונלחם עד שלפתע הרצועה השתחררה ממנו, והוא ידע שהוא חופשי. על רקע אותם חלומות וזיכרונות, ידע שביום מן הימים ייאלץ לעבור אנליזה. אכן, כאשר עבד כחבר סגל בכיר במחלקה לפסיכיאטריה, קולגות ציינו בפניו שלאור השקפותיו התיאורטיות עליו לקרוא את פיירברן. גאנטריפ מתאר כי כך עשה, והדבר הוביל לכך שבסוף שנת 1949 פנה אליו בבקשה לאנליזה.

למרות הקשיים שתיאר, גאנטריפ מציין כי התמקדות האנליזה ביחסי האובייקט המופנמים שלו אכן הלמה תקופה מסוימת בילדותו. הוא מספר כי לאחר מותו של פרסי חזר לגור בבית המשפחה, כאשר מגיל 3 וכמעט עד גיל 5, נלחם בכדי לכפות על אמו להיות אימהית כלפיו. הוא מספר כי הדבר בא לידי ביטוי באמצעות מחלות פסיכוסומטיות חוזרות – כאבי בטן, חום, אובדן תיאבון ועצירות, מצבים שגרמו לה להכין לו מיטת אוהל על ספת המטבח ולעזוב את עבודתה בחנות כדי לראותו. בגיל 5 שינה טקטיקה – הוא הפך עצמאי יותר, לא נענה לדרישותיו של אמו, והיא בתגובה החלה לנהוג באלימות כלפיו ולהכותו. כשהיה בן 7 החל לפתח תחומי עניין מחוץ לבית – צופים, ספורט וחברים, ושנה לאחר מכן החנות של אמו החלה להצליח יותר, היא הפכה מדוכאת פחות, וכך, הוא אומר "בהדרגה שכחתי את מרבית הזיכרונות של שבע השנים הראשונות והרעות של חיי".

גאנטריפ מתאר רגע בו הרגיש שהוא נמצא לקראת נקודת מפנה באנליזה. לאחר ארבע שנים, הבין כי העיסוק ביחסים הקשים עם אמו למעשה מגן עליו מפני התמודדות עם הכאב שמצוי בתקופת מותו של פרסי ובשנים שקדמו לה. הבנה זו הגיעה לאחר שחברו מהכנסייה, מי שבעבר עזיבתו גרמה להופעה מחודשת של מחלת התשישות החוזרת, אותה מכנה גאנטריפ "מחלת פרסי", מת בפתאומיות. בתגובה למותו, אותה מחלה הופיעה בפעם השלישית, אולם הפעם גאנטריפ המשיך בשגרת חייו – עבודה ונסיעות קבועות לאנליזה, בתקווה שכעת יצליח להגיע אל לב בעייתו. עם זאת, דווקא אז, פיירברן עצמו חלה במחלה קשה שכמעט הביאה למותו, ובמשך חצי שנה לא היה מסוגל לטפל. בתגובה לכך, מתאר גאנטריפ, הוא הפעיל מנגנון של אינטלקטואליזציה, כאשר החל לרשום לעצמו תובנות שהחלו להתעורר בו תכופות, באופן אינטנסיבי ומשכנע לדבריו. הוא אומר כי במקום לצלוח את הבעיה מבפנים, יחד עם פיירברן, עסק בה מבחוץ באמצעות מנגנונים אינטלקטואליים.

בפגישה שלאחר חזרתו של פיירברן לעבודה, שיתף גאנטריפ במות חברו ובאופן בו חווה את מחלתו של פיירברן. בתגובה, הביא המטפל פירוש מסוג חדש, שהיה חשוב עבור גאנטריפ. פיירברן אמר "אני חושב שמאז מחלתי אני כבר לא אביך הטוב או אימך הרעה, אלא עבורך, אני אחיך הגוסס". פתאום, אומר גאנטריפ, הוא חווה את האנליזה באור חדש: "מרגע שפיירברן הפך לאחי ביחסי ההעברה, לאבד אותו, אפילו על ידי סיום האנליזה ביוזמתי, או על ידי להישאר איתו עד מותו, יסמל את מותו של פרסי, ואני אישאר עם הטראומה, מבלי שיהיה מי שיעזור לי להתמודד איתה". לאור התובנה שהתבהרה, גאנטריפ סיים את האנליזה אצל פיירברן מתוך הבנה שבמצבו הבריאותי לא יצליח פיירברן לסייע לו באנליזה ממוקדת העברה. הוא מוסיף כי הופעתה מחדש של "טראומת-פרסי" הייתה הכוח המניע עבורו לכתיבה ולהופעה של רעיונות חדשים. לפני מותו של פיירברן, החל גאנטריפ אנליזה נוספת – הפעם אצל וויניקוט.

אנליזה אצל דונלד וויניקוט

גאנטריפ החל את האנליזה אצל וויניקוט בשנת 1962. במשך 6 שנים הוא הגיע ל-150 מפגשים, אשר התקיימו כאשר גאנטריפ היה מגיע לביקור בלונדון אחת לחודש, לשהות קצרה במהלכה קבעו השניים מספר מפגשים סמוכים. גאנטריפ מציין כי האנליזה שעבר קודם לכן עזרה לו להפיק מהתהליך את המיטב למרות תדירות המפגשים, וכי מספר המפגשים הנמוך כלל לא מעיד על הערך העצום שהיה לטיפול עבורו. על כך הוא כותב:

"וויניקוט אמר שהוא מופתע שאפשר היה לבצע כזו עבודה משמעותית במפגשים מרווחים כל כך, לדעתי הדבר הוא בזכות הכנת הקרקע שנעשתה עם פיירברן ולעובדה שהצלחתי להמשיך ולשמר את עבודת האנליזה בין המפגשים. אך יותר מכל, התרומה הגדולה ביותר הייתה של התובנות האינטואיטיביות של וויניקוט על תקופת הינקות המוקדמת, תקופה שהייתי חייב לצלול אליה. הוא אפשר לי לקבל הוכחה ברורה ויוצאת דופן, שלאמי כמעט בוודאות הייתה תקופה ראשונית של אימהות טבעית איתי בתור בנה הראשון, למשל כמה חודשים, לפני שהבעיות האישיות שלה הרחיקו אותי מאותה "אם טובה". האמנזיה לטראומה המוקדמת לא נפרצה גם במהלך הטיפול עם וויניקוט. רק לאחרונה הבנתי שלמעשה, מבלי ששמתי לב, הוא שינה את כל אופי הבעיה מבחינתי, בכך שאפשר לי להגיע חזרה אל אותה אם טובה ואולטימטיבית שהיתה לי, ולמצוא אותה נוצרת מחדש בו, בתוך יחסי ההעברה. מאוחר יותר הבנתי שהוא שם אותי בעמדה שאפשרה לי להתמודד עם מה שהיה בעצם טראומה כפולה – מותו של פרסי, והאכזבה שלי מאמי" (Guntrip, p.152).

גאנטריפ מציין איך כאשר חזר אל רשימות מאותה אנליזה, נדהם מהמהירות בה הצליח וויניקוט להגיע אל מה שמבחינתו היה לב העניין. למשל, הוא מתאר את המפגש הראשון ביניהם, בו סיפר לוויניקוט על האמנזיה ועל מותו של פרסי, והופתע איך הגיע במהרה לדבר על דמות אמו המוקדמת, שכשלה ביצירת קשר מלכתחילה. הוא מדגיש את סיום הפגישה, ואת מילותיו של וויניקוט: "אין לי משהו מסוים לומר עדיין, אבל אם לא אומר משהו, אתה עשוי להרגיש שאני לא כאן" (Guntrip, p.152).

רגישותו של וויניקוט לחוויית הילד הנטוש של גאנטריפ באה לידי ביטוי גם בפירוש שנתן לו בפגישה השנייה לטיפול: "אתה יודע מי אני, אבל אני עדיין לא אדם עבורך. אולי תצא מכאן כשאתה מרגיש לבד ובתחושה שאני לא אמיתי. בוודאי היה בך חולי עוד טרם פרסי נולד, והרגשת שאימך עזבה אותך כך שתדאג לעצמך. קיבלת את פרסי בתור עצמך הצעיר, שזקוק שידאגו לו. כשהוא מת, לא נותר לך דבר והתמוטטת" (Guntrip, p.152). גאנטריפ מתאר כי התחבר לפירוש ולתחושה כי הוא מצוי במצב לא משתנה וחסר חיים. הוא מתאר כיצד לדברים אלו הגיב וויניקוט באמירה כי אם 100% ממנו הרגישו כך, גאנטריפ היה נותר תקוע, ללא כל תנועה בחייו עד כי מישהו היה חייב לבוא ולהעיר אותו. אולם, טען וויניקוט, לאחר מותו של פרסי הצליח גאנטריפ להרים משהו מעצמו, מספיק כדי להמשיך ולחיות תוך מאמץ רב, בעודו משאיר חלקים אחרים סגורים, מודחקים ולא מודעים.

חיבור ל"כאן ועכשיו"

גאנטריפ ממחיש כיצד רגישותו של וויניקוט הייתה לא רק לגבי הבנת מקום הטראומה בחייו, אלא גם לגבי הנוכחות שהביא גאנטריפ כמטופל לחדר. כדי להדגים זאת, מתאר גאנטריפ כיצד לרוב הוא אנרגטי, פעלתן, וכי הדבר בא לידי ביטוי גם בנוכחותו כמטופל אשר לדבריו לא אוהב שתיקות, ונוטה לדבר באופן אינטנסיבי ודחוס. הוא מסביר כי אל מול התנהגות זו, פיירברן היה מציע פירושים אדיפליים – מסביר לגאנטריפ שהוא מנסה לקחת את האנליזה משליטתו, לנצח את אבא וכך מקיים יריבות אדיפלית. בניגוד לפירושים האדיפליים, אליהם התנגד גאנטריפ, וויניקוט, לדבריו, שפך אור מסוג אחר על העניין:

"הבעיה שלך היא שמחלת ההתמוטטות הזו שאתה חווה מעולם לא נפתרה. היית צריך לשמור על עצמך בחיים לצדה. לא יכולת לקחת את ההוויה המתמשכת שלך כדבר מובן מאליו. היית צריך לעבוד קשה כדי לשמור על הקיום שלך. אתה מפחד להפסיק לפעול, לדבר או להישאר ער. אתה מרגיש שאתה עלול למות כמו פרסי, בפער שנוצר בין הפעולות. כי אם תפסיק לפעול אמא לא יכולה לעשות כלום. היא לא הצילה את פרסי או אותך. אתה כבול לפחד שלא אוכל להחזיק אותך בחיים, אז אתה יוצר חיבור בין מפגשים חודשיים עבורי באמצעות הרישומים שלך. אין פערים. אתה לא יכול להרגיש שאתה דבר שמעסיק אותי באופן מתמשך, כי אמך לא יכלה לשמור עליך. אתה יודע "להיות אקטיבי" אבל לא יודע "פשוט לגדול, פשוט לנשום", בעודך ישן, מבלי שתצטרך לעשות דבר מה לשם כך (Guntrip, p.152)".

לאחר אמירה זו של וויניקוט, אשר ממחישה את גישתו התאורטית בנוגע לצורך של התינוק בחוויה של Going on being, גאנטריפ הרגיש שהוא מתחיל להיות מסוגל לשהות בשתיקות. בהמשך לכך, הוא מספר כיצד פעם אחת, כאשר החל לחוש כי חרדה עולה בו במהלך שתיקה, הוקל לו כאשר שמע תזוזה של וויניקוט. אף שלא אמר דבר, כאילו שמע את מחשבותיו, וויניקוט מיד הגיב: "התחלת לפחד שאנטוש אותך. אתה מרגיש ששתיקה היא נטישה. הפער המאיים, הוא לא האזור בו אתה שוכח את אמך, אמך ששוכחת אותך, וכעת אתה חש בהקלה איתי. אתה מוצא טראומה מוקדמת יותר, אשר ייתכן ומעולם לא היית פוגש ומשתקם ממנה, אילולא טראומת פרסי הייתה משחזרת אותה. אתה זקוק לזיכרון של אמך נוטשת אותך, בכך שאתה מקיים זאת בהעברה אלי" (Guntrip, p.153).

גאנטריפ מתאר כיצד אמירות אלו של וויניקוט הותירו בו רושם עוצמתי, וחוויה שהוא הצליח להיכנס אל אזור ריקני שיצרו יחסי האובייקט הראשוניים שלו, עם אם שלא יוצרת קשר. לקראת סיום האנליזה, כותב גאנטריפ, הוא חווה חזרה פתאומית אל פגישות אותן הוא ממלא בדיבור אינטנסיבית. בשלב זה, הפרשנות של וויניקוט למתרחש הייתה שונה: "זה כאילו אתה מביא לעולם תינוק בעזרתי. כעת נתת לי חצי שעה של דיבור אינטנסיבי, עשיר בתוכן. הרגשתי שאני במאמץ להקשיב ולהחזיק את הסיטואציה בשבילך. היה עליך לדעת שאני יכול לעמוד בדיבור המרוכז הזה, מבלי להיהרס. היה עלי לעמוד בזה בזמן שאתה מתאמץ בכדי להיות יצירתי, לא הרסני, מפיק משהו עשיר בתוכן. אתה מדבר על "קשר לאובייקט", על "שימוש באובייקט", ומוצא שאתה לא הורס אותו. לא יכולתי לעשות את הפירוש הזה לפני חמש שנים" (Guntrip, p.153). כך, אומר גאנטריפ, וויניקוט הפך לדמות אם מזינה וטובה לאותו עצמי ינקותי אשר שכן בעומקי הלא מודע שלו ונשאר שם מאז אותה נקודה בזמן בה אמו איבדה את יכולת האימהות שלה, ולדבריו "לא יכלה עוד לשאת אותי כתינוק חי".

גאנטריפ מסכם את התהליך האנליטי שעבר עם וויניקוט בהבנה שהפך עבורו לאם טובה, המעניקה לו חופש להרגיש חי ויצירתי. יחסי העברה אלו עם וויניקוט, וחוויית האם הטובה שהעניק לו, אפשרו לו להתחבר אל אותה תקופה בחייו שאימו שלו הייתה כזו עבורו. מתוך כך, הצליח גאנטריפ להבין את טראומת מותו של פרסי באופן חדש – להצליח לראות שהכאב שהיא נשאה לא נבע רק מאובדן אחיו, אלא מעצם כך שנשאר לבדו עם אם שלא הצליחה להחזיקו חי, אם שמבחינתו, הביאה אותו לחוויה של התמוטטות נפשית וחוויה מתמשכת של גסיסה. "הודות לתובנות האינטואיטיביות והמשמעותיות שלו", אומר גאנטריפ על וויניקוט, "כבר לא הייתי לבד עם אם שלא יוצרת קשר".

התהליך שלאחר האנליזה

הפעם האחרונה בה נפגשו גאנטריפ ווויניקוט הייתה בקיץ שנת 1969. כחצי שנה מאוחר יותר, כאשר גאנטריפ בן 69, מצבו הבריאותי הידרדר עד שהומלץ לו להפסיק לעבוד. בעודו במנוחה מצא עצמו חוזר אל עברו, סקרן לגבי הופעת אותה מחלת תשישות בתגובה לאובדן דמות האח שהייתה לו בכנסיה. מתוך כך, הוא מספר, התעורר בו צורך לכתוב את סיפור חייו, "כאילו היה עלי להבין את כל שקרה לי". לקראת סוף אותה שנה חלה בדלקת ריאות שהביאה לאשפוזו, וגם אז, אמרו לו שהוא פעיל מדי. בדיעבד, הוא אומר, עדיין לא הבין שלמעשה נלחם כנגד מה שכינה רגרסיה כפייתית לא מודעת. מבחינתו, משמעותה של הפרישה היה כמו להפסיד בקרב עם אמו, לא להצליח "להשאיר את העצמי האקטיבי בחיים".

עם סיום ההתאוששות שמע כי וויניקוט חלה בשפעת. בתגובה לחדשות כתב לו, וויניקוט השיב למכתב בשיחת טלפון, וכשבועיים לאחר מכן, כאשר נפטר וויניקוט, התברר כי היתה זו שיחתם האחרונה של השניים. באותו לילה חלם גאנטריפ חלום שהיה עבורו מבהיל: "ראיתי את אמי, כשהיא שחורה, משותקת, מקובעת בחלל, מתעלמת ממני לגמרי, כאשר אני עומד מצדה, בוהה בה ומרגיש את עצמי קופא והופך משותק. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה כך בחלום. לפני כן, היא תמיד תקפה אותי" (Guntrip, p.154).

תחילה, האופן בו הבין גאנטריפ את החלום היה כי במותו של וויניקוט מתקיים בו שחזור של הטראומה מאובדן פרסי – כעת, כשוויניקוט לא נמצא, הוא נותר לבד עם אם דיכאונית המתעלמת ממנו, כפי שהרגיש כאשר פרסי מת. אולם בחלוף הזמן, הבין גאנטריפ כי למעשה חלום זה עמד בפתח של רצף חלומות ארוך ומשמעותי, אשר הציתה לכתו של וויניקוט. אותו רצף חלומות לא ביטא את התחושות המוכרות לגאנטריפ מהפעמים בהן חווה את אובדני חבריו שמילאו את מקומו של פרסי. הפעם, הגיעו אליו חלומות אשר לילה אחר לילה החזירו אותו בזמן ברצף כרונולוגי, עד אל הבית בו חי בשבע השנים הראשונות, והקשות, של חייו. בחלומות הופיעו דמויות ממשפחתו – אשתו, בתו, הדודה שטיפלה בו אמו ואביו. בכל פעם, אמו היתה כדמות עוינת, ואביו כדמות תומכת. ובכולם, לא היה סימן לפרסי.

לאחר כחודשיים, הופיעו שני חלומות שונים, אשר בבת אחת שברו את האמנזיה שחווה גאנטריפ על תקופת חייו ומותו של פרסי: "נדהמתי לראות את עצמי בחלום, בבירור באזור גיל 3, מחזיק את העגלה בה נמצא אחי, שהיה בערך בן שנה. הייתי מתוח, הסתכלתי בדאגה שמאלה לכיוון אמי, לראות אם היא הולכת לשים לב אלינו. אבל היא בהתה באופן נוקשה למרחק, מתעלמת מאיתנו, כמו באותו חלום שהיה הראשון בסדרת החלומות. בליל המחרת החלום היה מבהיל אפילו יותר: עמדתי לצד גבר אחר, כפיל שלי, שנינו מנסים לאחוז באובייקט מת. לפתע הגבר השני מתמוטט. מיד החלום משתנה והופך לחדר מואר, היכן שראיתי את פרסי שוב. ידעתי שזה הוא, יושב בחיקה של אישה שאין לה פנים, זרועות או שדיים. היא הייתה רק מרחב לשבת עליו, לא אדם. הוא היה נראה מדוכא מאוד, כשקצוות פיו מוטים מטה, ואני ניסיתי לגרום לו לחייך" (Guntrip, p.154).

בחלום, שב אל גאנטריפ זיכרון חוויית ההתמוטטות שהתעוררה בו כשראה את אחיו הקטן כאובייקט מת, בעודו ניגש ומנסה לאחוז בו. בהקשר לחלום זה נזכר גאנטריפ בדבר שאמר לו וויניקוט במהלך הטיפול, כי קיבל את פרסי בתור "עצמו הפעוט, שהיה זקוק לדאגה". כאשר פרסי מת, גאנטריפ נותר ללא דבר, והתמוטט. אותה התמוטטות, מבין בדיעבד גאנטריפ, הייתה תגובה ראשונית לחוסר האונים מעורר החרדה שחווה כאשר מצא את פרסי מת בחיקה של אמו. אולם במהרה הוא נשלח לבית דודתו, שם לדבריו, הצליח לנצל את הסיכוי שנותר לו להישאר בחיים, "דרך מציאת אחרים לחיות עבורם".

דיון: מהי פסיכותרפיה פסיכואנליטית?

את התהליכים האנליטיים שהובילו לבסוף לשחרור האמנזיה, מסכם גאנטריפ בהבנה חשובה לגבי התרומה של כל אחת מהאנליזות שעבר. לאחר שקרא את תיעוד הפגישות מחדש, הבין כי תהליך הרגרסיה שאפשר את הקרבה המחודשת לאותה חוויה שנשכחה, החל עם איום הפרישה, עם התחושה החיה כי לבסוף אמו, המייצגת את דיכוי החיים, תנצח. העובדה שבחלומות פגש את מותו של פרסי ואת הכישלון של אמו ביצירת קשר, מהווים בעיניו הוכחה אשר ממחישה את האמת שבהשקפתו של וויניקוט כי "אין דבר כזה תינוק", אלא רק אם-תינוק. בחלומות אלו הוא גם רואה הוכחה למקום השקפתו של פיירברן בחיי הנפש, כי בבסיס המציאות הנפשית עומדים יחסי האובייקט.

מתוך כך, הוא מבין כי הדבר שהעניק לו כוח לא מודע להתמודד עם הטראומה הבסיסית ולחזור אל הזכרונות, היה באותה הפנמה חזקה שנוצרה בקשר הטיפולי עם וויניקוט: "זה חייב להיות מפני שוויניקוט לא היה, ולא יכל להיות, מת עבורי, וגם עבור רבים אחרים. מעולם לא הרגשתי שאבי מת, אלא באופן עמוק חי בתוכי, מאפשר לי להתנגד להשפעתה המשתקת והמעכבת של אמי. כעת וויניקוט הגיע ליחסים חיים עם אותו חלק מוקדם ואבוד ממני, שחלה בגלל שאמי אכזבה אותי. הוא לקח את מקומה ויצר אפשרות בטוחה לזכור אותה על ידי החייאתה מחדש בחלום, עם הריחוק הסכיזואידי המשתק" (Guntrip, p.154).

גאנטריפ מתאר כי ככל שהבנה זו התחזקה בתוכו, הצליח להתאושש מסדרת החלומות הסוערת והרגרסיבית, בתחושה שניתן לקצור את פירות האנליזה אשר נמשכה יותר מעשרים שנה. גאנטריפ אומר כי במהלך שנים אלו עבר דרך חלומות, סימפטומים טראומטיים, אנשים בחייו ומתחים רגשיים, אולם מתוך כל אלו, דבר אחד נותר מעל הכל – הקשר האישי אשר עיצב את חיי המשפחה בשבע השנים הראשונות לחייו. מנקודת מבט זו, מבין גאנטריפ כי מצב רוחה העצוב של אמו, אשר נבע בין היתר מהפגיעות שנשאה מילדותה, לא אפשר לו, וגם לה, להיות העצמי האמיתי שלהם. לצד ההכרה בזיכרונות הקשים, גאנטריפ מרגיש כי האנליזה העניקה לו גם הבנה של עוצמת נוכחותו של אביו בתוכו, כמקום נפשי בטוח, אשר תומך במאבקו למציאת העצמי האמיתי שלו.

במהלך הטיפול אצל פיירברן, חווה גאנטריפ יחסי העברה אשר שחזרו את החוויה מול אמו הדומיננטית, לצד יחסים דרכם נחווה פיירברן כאב טוב נוסף, כמי שמאמין בגאנטריפ. לאחר מכן, דרך היחסים הטיפוליים, הצליח וויניקוט להיכנס אל אותם אזורים ריקים בגאנטריפ, שמבחינתו הותירה בו אמו בכך שלא יצרה קשר. מילוי אזורים ריקים אלו, אומר גאנטריפ, הם שאפשרו לו לחוות את הביטחון להיות הוא עצמו. בנקודה זו גאנטריפ גם מזכיר את אשתו, ואומר כי לא יכל לעבור את האנליזות ולהגיע לתוצאות אלו, בלעדיה.

לאחר סיכום חווייתו האישית, נוגע גאנטריפ בשאלה גדולה יותר, והיא "מהי פסיכותרפיה פסיכואנליטית". על בסיס ניסיונו כמטופל, הוא אומר כי "היא אספקה של מערכת יחסים אנושית, אמינה ומבינה, מהסוג שיוצר קשר עם הילד המודחק והטראומטי, באופן שמאפשר לו להפוך להיות מסוגל יותר לחיות בביטחון במערכות יחסים חדשות, לצד המורשת הטראומטית של השנים המוקדמות והמעצבות, אשר מחלחלות ומתפרצות אל התודעה" (Guntrip, p.155). לכן, הוא מסביר, טיפול פסיכואנליטי הוא לעולם לא דבר אובייקטיבי שעובד באופן אוטומטי. מבחינת גאנטריפ מדובר בתהליך של אינטראקציה, "פונקציה של שני משתנים, האישיות של כל אחד משני האנשים שעובדים יחד במטרה לקדם התפתחות וצמיחה ספונטנית במהלכה האנליסט מתפתח כשם שמתפתח המטופל" (Guntrip, p.155).

לאחר הדיון התיאורטי, גאנטריפ מסכם את המאמר כולו באמירה שמשלבת בין ההתנסות האישית והמסקנה התיאורטית יחדיו, עם מסר למטפלים הקוראים את דבריו. אלו דבריו: "עבורי, פיירברן האדם נחווה כפי שאבי נחווה עבורי, בעוד כאנליטיקאי הוא אפשר לי לגלות פרטים רבים על המלחמות לעצמאות שניהלתי מול אמי בין גיל שלוש וחצי לשבע, וכיצד הן השפיעו על האישיות שלי. ללא כל זה, יכולתי להידרדר בגיל מבוגר לכדי אדם מסובך כפי שהייתה אמי. וויניקוט, סוג אחר לגמרי של אישיות, הבין ומילא את הריקנות שאמי השאירה בי לאחר שלוש וחצי השנים הראשונות של חיי. הייתי זקוק לשניהם, והיה לי המזל הגדול למצוא אותם. ההבדלים גדולים ביניהם היוו גירויים לצדדים שונים בכיסוי שהיה עלי. הרעיונות של פיירברן היו "קונספטים לוגיים מדויקים" אשר הבהירו עניינים. הרעיונות של וויניקוט היו "השערות דמיוניות" שאתגרו והביאו לחקירת המשך. אולי אף אנליטיקאי לא יכול לתת את כל מה שהמטופל צריך, ואנו חייבים להיות מחויבים לתת למטופלים שלנו להפיק את המיטב שהם יכולים לקבל מאיתנו. עלינו שלא להיות בעמדה אומניפוטנטית ויודעת כל רק בגלל שיש לנו תיאוריה. גם פיירברן פעם אמר: "אתה מקבל מאנליזה מה שאתה מביא אל תוכה", ואני חושב שזה נכון עבור האנליטיקאי והמטופל כאחד" (Guntrip, p.156).

על הכותבת - ירדן אלעזר

פסיכולוגית בהתמחות קלינית ביחידה לתגובות קרב של צה"ל.

מקורות

Guntrip, H. (1975). My experience of analysis with Fairbairn and Winnicott (How complete a result does psycho-analytic therapy achieve?). International Review of Psycho-Analysis, 2, 145-156 

הנחיית קבוצות- דיאלוג מוזיקלי- לימודי תעודה
הכשרת מנחים לטובת הקמה והנחייה של קבוצות דיאלוג מוזיקלי – הרשמה לשנה"ל תשפ"ה
המגמה לתרפיה במוזיקה, אונ' בר אילן, רמת גן
שנה"ל תשפ"ה
טיפול בטראומה מינית- מחזור לימודים חדש
לימודי תעודה להכשרה קלינית אינטגרטיבית, הרשמה לשנה"ל תשפ"ה
מרכז אקדמי ללימודי המשך ברפואה, אונ' תל אביב, היברידי
שנה"ל תשפ"ה
ההרשמה לשנה"ל תשפ"ה בסמינר הקיבוצים בעיצומה!
מגוון הכשרות מקצועיות מחכות לך בסמינר הקיבוצים
סמינר הקיבוצים, תל אביב
שנה"ל תשפ"ה
פסיכותרפיה דינמית חווייתית אינטנסיבית IE-DP בהפרעת דחק פוסט טראומטית PTSD מורכבת ורב שכבתית.
מרצה: ד״ר פרוצ׳ו אוסימו יום עיון מקוון | האירוע יתקיים בשפה האנגלית | האירוע לא יוקלט
מכון מפרשים, אונליין
18/06/2024
FOCUSING - סדנת הדגמות, שאלות ושיח
מפגש זה מיועד לאנשי מקצועות הטיפול המכירים את הFOCUSING - באופן בסיסי ומחפשים הזדמנות לחוות אותו שוב ביום מרוכז של הדגמות, שיח ודיון בנושאים הקשורים להקשבה
מכון מפרשים, האקדמית תל אביב יפו
14/06/2024
מבט אל אינטגרציה בפסיכותרפיה בהשראת עבודתו של פרופ' יונה רוזנפלד
בהשתתפות: פרופ' אשר בן-אריה, ד"ר סיגל קני-פז, פרופ' מיכל קרומר נבו, ד"ר ארנה שמר, מרים שפירא, מירית סידי, ד"ר נועה רוזנפלד-יהושע, ד"ר שרון זיו ביימן וד״ר אסתר במברגר
מכון מפרשים, האקדמית תל אביב יפו
14/06/2024
הנחיית קבוצות- דיאלוג מוזיקלי- לימודי תעודה
הכשרת מנחים לטובת הקמה והנחייה של קבוצות דיאלוג מוזיקלי – הרשמה לשנה"ל תשפ"ה
המגמה לתרפיה במוזיקה, אונ' בר אילן, רמת גן
שנה"ל תשפ"ה
טיפול בטראומה מינית- מחזור לימודים חדש
לימודי תעודה להכשרה קלינית אינטגרטיבית, הרשמה לשנה"ל תשפ"ה
מרכז אקדמי ללימודי המשך ברפואה, אונ' תל אביב, היברידי
שנה"ל תשפ"ה
ההרשמה לשנה"ל תשפ"ה בסמינר הקיבוצים בעיצומה!
מגוון הכשרות מקצועיות מחכות לך בסמינר הקיבוצים
סמינר הקיבוצים, תל אביב
שנה"ל תשפ"ה
פסיכותרפיה דינמית חווייתית אינטנסיבית IE-DP בהפרעת דחק פוסט טראומטית PTSD מורכבת ורב שכבתית.
מרצה: ד״ר פרוצ׳ו אוסימו יום עיון מקוון | האירוע יתקיים בשפה האנגלית | האירוע לא יוקלט
מכון מפרשים, אונליין
18/06/2024
FOCUSING - סדנת הדגמות, שאלות ושיח
מפגש זה מיועד לאנשי מקצועות הטיפול המכירים את הFOCUSING - באופן בסיסי ומחפשים הזדמנות לחוות אותו שוב ביום מרוכז של הדגמות, שיח ודיון בנושאים הקשורים להקשבה
מכון מפרשים, האקדמית תל אביב יפו
14/06/2024
מבט אל אינטגרציה בפסיכותרפיה בהשראת עבודתו של פרופ' יונה רוזנפלד
בהשתתפות: פרופ' אשר בן-אריה, ד"ר סיגל קני-פז, פרופ' מיכל קרומר נבו, ד"ר ארנה שמר, מרים שפירא, מירית סידי, ד"ר נועה רוזנפלד-יהושע, ד"ר שרון זיו ביימן וד״ר אסתר במברגר
מכון מפרשים, האקדמית תל אביב יפו
14/06/2024