תפריט נגישות

Ronald Laing - רונלד לאינג

"רופא? איזה רופא בראש שלך?" - אלו היו מילותיו האחרונות של רונלד דייויד לאינג, רגעים ספורים אחרי שהתמוטט בעקבות התקף לב במהלך משחק טניס, כשהוא בן 61. נדמה שאין דרך מוצלחת יותר לתאר את תפיסתו התיאורטית של לאינג, אשר היה אחד ממוביליה המרכזיים של התנועה האנטי-פסיכיאטרית ובעל השפעה רבה על אופן הטיפול במחלת הסכיזופרניה עד לימינו אנו.

רקע

רונלד דייויד לאינג (1927-1989) נולד בגלאזגו שבסקוטלנד, בן יחיד להוריו, נוצרים פרסביטריאניים מהמעמד הנמוך-בינוני. הסיפורים טוענים שאמו היתה בתדהמה לגלות שהיא בהריון, לאור העובדה שכל סוג של אינטימיות בין הוריו נפסקה כמה שנים לפני הלידה. אמו תוארה כאישה חזקה, שתלטנית ורכושנית, אך גם כמבודדת מסביבתה וכמי שנודעה כ"משוגעת" בקרב אנשי השכונה. אביו היה אדם שקט אך הכה את רונלד לא אחת לאורך ילדותו.

בית הספר היה עבור רונלד מקום מפלט מהבית המשוגע שבו גדל. הוא נהנה מהלימודים והצליח בהם, וב-1945 החל בלימודי רפואה באוניברסיטת גלאזגו. הוא התמחה בפסיכיאטריה ובנוירולוגיה, ואחרי שעבר את בחינות הסיום, ביקש להמשיך את הכשרתו בגרמניה תחת הנחייתו של הפסיכיאטר קארל יאספרס. אלא באותו הזמן השתתפה בריטניה במלחמת קוריאה ולאינג גויס ליחידת הפסיכיאטריה של הצבא הבריטי. אחרי שנתיים של שירות הוא החל לעבוד בבי"ח פסיכיאטרי בגלאזגו, ובגיל 30 עבר ללונדון והתחיל הכשרה פסיכואנליטית במרפאה המפורסמת של טאביסטוק, בה הוכשרו פסיכואנליטיקאים מפורסמים, ביניהם אבי תיאוריית ההתקשרות, ג'ון בולבי.

ב-1960, שלוש שנים בלבד אחרי תחילת ההכשרה שלו בלונדון, מוציא לאינג את "אני החצוי", ספרו המפורסם ביותר ואחד הספרים החשובים בתולדות הפסיכיאטריה. בספר, שנכתב מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית, מתאר לאינג את העולם דרך עיניו של הפסיכוטי, וטוען כי סכיזופרניה אינה מחלה, אלא דרך התמודדות עם עולם שנחווה כמטורף ובלתי מובן. ב-1965 מנסה לאינג ליישם את רעיונותיו התיאורטיים ונוטל חלק בהקמתה של קהילה טיפולית ייחודית, שמטרתה לאפשר לאנשים שלקו בהתקף פסיכוטי להתגבר ולהבריא מבלי להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי. בתקופה זו הוא מתחיל להתעניין בתורות המזרח הרחוק וב-1970 נוסע לשנה למנזר בודהיסטי בסרי לנקה, שם הוא לומד מדיטציה. אחרי חזרתו ועד למותו הוא מפרסם ספרים רבים בנושאים הקשורים לחוויות של לידה וטרום לידה, ספרי פיוט וחומרים אוטוביוגרפיים.

גישה תיאורטית

בראשית דרכו התמקד לאינג בהבנת השיגעון, הגורמים המובילים אליו והנטייה האוטומטית של הממסד הרפואי לראות בפסיכוזה "מחלה של הנפש". תורתו המרתקת ומעוררת המחלוקת מוצגת באופן בהיר בספרו המוכר ביותר, "האני החצוי", אשר השפיע בצורה ניכרת על עולם הפסיכיאטריה ועל היחס החברתי לחולי נפש. בהמשך הדרך חקר לאינג את תפקידה של הדינמיקה המשפחתית בהיווצרותה של הפסיכוזה ולאחר מכן יישם את רעיונותיו המרכזיים בכפר הטיפולי הייחודי שהקים.

האני החצוי

ספרו החשוב ביותר של לאינג, "האני החצוי", פורסם בשנת 1960 ומעורר עניין רב עד היום. בספר מתאר לאינג את חוויית השיגעון דרך העיניים של אנשים המאובחנים כסכיזואידים וסכיזופרנים. מושג האני החצוי מתאר את הפער, הקיים במידה זו או אחרת אצל כל אחד מאיתנו, בין האני האמיתי והאותנטי שלנו לבין האני השקרי, שהינו המסכה שאנחנו מציגים בפני החברה. בעיניי לאינג, אנשים פסיכוטיים הם כאלה שהפער בין שתי הישויות הללו בתוכם הפך לבלתי נסבל. טענה מרכזית נוספת המוצגת בספר היא שהתנהגותם של אנשים אלו, שנחשבת בעינינו ל"משוגעת", הינה תגובה הגיונית לעולם הנתפס בעיניהם כמטורף וחסר כל פשר.להרחבה: האני החצוי.

מודל להבנה ולטיפול בסכיזופרניה

ייתכן שמה שהופך את המודל של לאינג לייחודי נעוץ בהקפדתו לתאר את הסכיזופרניה דרך העיניים של הסכיזופרן, במקום דרך המשקפיים האבחנתיות של הרופא והפסיכיאטר. נקודה זו היא כנראה ההופכת את ספריו של לאינג לפופולריים במיוחד בקרב סכיזופרנים עצמם. להלן סיכום קצר של העקרונות המרכזיים של המודל האנטי-פסיכיאטרי שלאינג הציע להבנה של סכיזופרניה:

  • בניגוד לדלקת ריאות או לסרטן, סכיזופרניה איננה מחלה, אלא תווית שמדביקים אנשים מסויימים על אנשים אחרים מסיבות פוליטיות וחברתיות.
  • פסיכוזה נוצרת כתגובה ללחצים חברתיים. לפיכך, כדי להבין את התפתחותה של המחלה, יש לחקור את החברה ולא את האדם החולה בפני עצמו.
  • התנהגות אשר נחשבת "פסיכוטית" הינה אסטרטגיה שממציא הסכיזופרן כדי להתמודד עם מצבי חיים בלתי אפשריים.
  • ה"טיפול" הפסיכיאטרי הינו הנסיון של הרופאים והפסיכולוגים לשכנע את האדם לזנוח את חוויותיו הסובייקטיביות לטובת אמיתות רפואיות אובייקטיביות כביכול.
  • התווית "סכיזופרניה" הינה נבואה המגשימה את עצמה: טיפול באדם אשר מוגדר כסכיזופרן מחזק את אותה ההתנהגות אשר הובילה להחלת התווית הזו מלכתחילה.

לאינג וכמה משותפיו לדרך ניסו ליישם את העקרונות הללו כאשר הקימו ב-1965 מרכז קהילתי בלונדון שבו גרו תחת קורת גג אחת פציינטים, פסיכיאטרים ופסיכולוגים בשיוויון מלא זה לזה. המטרה היתה לסייע לאנשים אשר לקו בהתקף פסיכוטי לעבור את השלב הראשוני והקשה של המחלה, מבלי לכפות עליהם נטילת תרופות אלא אם הם מבקשים זאת. תפקידם של המטפלים התמקד בלספק לפציינטים תמיכה והדרכה אוהדת. נסיון זה הסתיים כעבור 5 שנים בהצלחה חלקית בלבד, ושוחזר בתדירות מועטה מאוד מאז.

תפקידה של המשפחה

כמי שגדל בבית מטורף ועבר בעצמו כמה אפיזודות של דיכאון והתמוטטות עצבים, הקדיש לאינג מקום נכבד לאופן שבו תורמת הדינמיקה המשפחתית להתפתחות הסכיזופרניה ולשימורה לאורך זמן. הוא טען שהמשפחה כוללת מערכת כבדה של ציפיות שדרכה היא כופה את רצונה על הפרטים המרכיבים אותה. במחקר מקיף שערך בשיתוף עם אהרון אסטרסון על משפחות של 11 נשים שאובחנו כסכיזופרניות, הוא הראה כיצד ההתנהגויות ה"פסיכוטיות" של אותן הנשים מקבלת משמעות כאשר מסתכלים עליהן דרך המסגרת המשפחתית המטורפת שבה הן גדלו. עם זאת, לאינג ואסטרסון לא חקרו במקביל משפחות של נשים נורמליות ועל כן התוקף של מחקרם זכה לביקורת רבה.

הערכת התיאוריה של לאינג

התיאוריה שהציע לאינג על הסכיזופרניה הושפעה מתיאורטיקנים רבים והשפיעה על רבים אחרים בתורה. לאינג ציין שתפיסתו של הארי סטאק סאליבן בנוגע לטיפול בסכיזופרנים תרמה רבות להשערות שהעלה ב"אני החצוי". רעיונותיו בספר בנוגע ל"אני אמיתי" מול "אני שקרי" דומות בצורה ניכרת לאלו של דונלד וויניקוט על עצמי אמיתי ועצמי כוזב, שנכתבו בערך באותה התקופה. כמו כן, נקודת המבט האקזיסטנציאליסטית של לאינג בספריו מזכירה את זו של אריך פרום בספרו "מנוס מחופש". נקודת התורפה העיקרית בתפיסתו של לאינג לגבי התפתחות הסכיזופרניה הובהרה בעשרות השנים האחרונות, עת גברו העדויות על הבסיס הגנטי והנוירולוגי של המחלה. יחד עם זאת, ההתעקשות שלו לראות את העולם דרך העיניים של הסכיזופרן עשויה להועיל לאנשי מקצוע אשר מטפלים באנשים אלו במסגרות של בתי חולים פסיכיאטריים.

מכתביו המפורסמים של ר.ד. לאינג

הטירוף, שפיות הדעת והמשפחה / צ'ריקובר 1977.

האני החצוי / הקיבוץ המאוחד 1978.

שיחות עם ילדיי / אחיאסף 1980.

קולה של החוויה / דביר 1991.


ביבליוגרפיה

ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

ברמן, ע. וכספי-יבין, י. (1991). מבוא לפסיכולוגיה (יחידה 10: תיאוריות על האישיות). תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

לאינג, ר. ד. (1978). האני החצוי. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

Burston, D. (1996). The Wing of Madness: The Life and Work of R.D. Laing. Massachusetts: Harvard University Press.


Clay, J. (1997). R.D. Laing: A Divided Self. London: Sceptre.


Kotowicz, Z. (1997). R.D. Laing and the Paths of Anti-Psychiatry. London: Routledge.


Siegler, M., Osmond, H., & Mann, H. (1972). Laing's model of madness. In: R. Boyers & R. Orrill (Eds.). Laing and Anti-Psychiatry (pp. 99-122). Harmondsworth, Middlesex: Penguin Books

אנשי מקצוע בתחום

טיפול נפשי