הפרעת דחק אקוטית מתפתחת בתגובה ובסמוך לחשיפה לאירוע טראומטי, ובעלת מאפיינים דומים מאד לאלה של הפרעת דחק פוסט טראומטית. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא כיצד מאבחנים הפרעת דחק אקוטית, גורמי סיכון ודרכי טיפול.
הפרעת דחק אקוטית היא תגובת דחק העלולה להתפתח בתוך ימים ספורים לאחר חשיפה לאירוע המאיים על שלמותו הפיזית או הנפשית של האדם כמו אסון, תאונת דרכים, מלחמה או תקיפה. מצב זה מתבטא במגוון תסמינים הכוללים מחשבות וזיכרונות חודרניים של האירוע, תגובות דיסוציאטיביות, עוררות מוגברת והימנעות מגירויים אשר עשויים להזכיר את האירוע הטראומטי.
הפרעת דחק אקוטית דומה במאפייניה להפרעת דחק פוסט-טראומטית – PTSD, אך נבדלת ממנה במשך הזמן הנדרש לצורך אבחנה: היא מאובחנת כאשר התסמינים נמשכים בין שלושה ימים לחודש ממועד האירוע, בעוד ש-PTSD מאובחנת רק כאשר התסמינים נמשכים מעבר לחודש. מאחר שכמחצית מהאנשים עם PTSD חוו בשלב מוקדם הפרעת דחק אקוטית, לזיהוי ולטיפול מוקדם יש חשיבות רבה.
מה הם התסמינים הקליניים של הפרעת דחק אקוטית?
הפרעת דחק אקוטית מאופיינת בתגובה עזה ומיידית לאירוע טראומטי, המתפתחת בטווח של ימים ספורים מהחשיפה לאירוע. האדם ממשיך לחוות את הטראומה מחדש גם לאחר שהאיום חלף דרך זיכרונות חודרניים, סיוטים או הבזקים חוזרים שבהם נדמה כי האירוע מתרחש שוב. תסמינים אלו מעוררים מצוקה נפשית ניכרת ולעיתים אף תגובות גופניות בעוצמה גבוהה.
המצב מלווה לרב בדריכות יתר, קושי להירגע ותחושת סכנה מתמדת. חלק מהאנשים עשויים להתקשות להירדם, להגיב בעוצמה לגירויים פתאומיים או לחוות התפרצויות כעס. תסמינים נוספים כוללים תגובות של ניתוק מהמציאות או מהעצמי, כמו תחושת זרות או קהות רגשית.
מצבי דחק אלו מלווים לעיתים קרובות בהימנעות מגירויים המזכירים את האירוע ובמחשבות שליליות כלפי העצמי או הסביבה. לעיתים מופיעות גם תחושות גופניות כמו סחרחורת, כאבי ראש או רגישות לרעש, שאינן נובעות בהכרח מפגיעה פיזית, אלא מבטאות את עוצמת הדחק.
אבחנה על פי ה–DSM-5-TR
לפי עידכון המהדורה החמישית של המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני (DSM-5-TR), אבחון ההפרעה נסמך על קיומם של הקריטריונים הבאים:
א. חשיפה לטראומה: האדם נחשף למוות ממשי או מאיים דרך חשיפה ישירה, עדות ישירה, מידע על אירוע טראומטי לבן משפחה/חבר קרוב, או חשיפה חוזרת במהלך ביצוע תפקיד מקצועי.
ב. נוכחות של תשעה (או יותר) תסמינים מכל אחת מחמשת הקטגוריות הבאות, אשר החלו או החמירו לאחר החשיפה לאירוע הטראומטי:
1. תסמינים חודרניים:
-
-
זיכרונות חוזרים, בלתי רצוניים וחודרניים מהאירוע הטראומטי
-
חלומות חוזרים ומעוררי מצוקה הקשורים לאירוע הטראומטי
-
תגובות דיסוציאטיביות (כמו פלאשבקים) שבהן האדם מרגיש או מתנהג כאילו האירוע הטראומטי מתרחש שוב
-
מצוקה פסיכולוגית ממושכת וקשה או תגובות פיזיולוגיות משמעותיות בתגובה לתזכורות מהאירוע הטראומטי
2. מצב רוח שלילי:
3. תסמינים דיסוציאטיביים:
4. תסמינים הימנעותיים:
-
-
הימנעות או מאמצים להימנע מזיכרונות, מחשבות או רגשות הקשורים לאירוע הטראומטי
-
הימנעות או מאמצים להימנע מתזכורות חיצוניות (כמו אנשים מקומות, פעילויות, מצבים) המעוררים זיכרונות, מחשבות או רגשות הקשורים לאירוע הטראומטי.
5. תסמיני עוררות:
ג. משך ההפרעה (על פי התסמינים בקריטריון ב') הוא בין 3 ימים לחודש לאחר החשיפה לטראומה. לרוב התסמינים מתחילים מיד לאחר הטראומה, אך רק במסגרת התקופה המצוינת הם נחשבים לשם אבחון ההפרעה.
ד. פגיעה תפקודית: מצוקה משמעותית או פגיעה בתפקוד יום-יומי משמעותי
ה. התופעות לא נגרמות בגלל טיפול תרופתי, חומרים ממכרים או מחלה
מה הם גורמי הסיכון להתפתחות הפרעת דחק אקוטית?
חשיפה לטראומה היא כאמור גורם סיכון ראשון להתפתחות ההפרעה, אך רק חלק מהאנשים שנחשפים לאירוע טראומטי יפתחו תגובת דחק חריפה. מחקרים מראים כי שיעור ההפרעה באוכלוסיות שנחשפו לאירוע טראומטי נע בין פחות מ-20% בעקבות אירועים שאינם כוללים פגיעה בין-אישית (כמו תאונות דרכים), ועד 50% במקרים של טראומות בין-אישיות (כמו תקיפה מינית או פיזית).
הסיכון להתפתחות ההפרעה עולה כאשר קיימים גורמי סיכון רגשיים, סביבתיים וביולוגיים: גורמים רגשיים כוללים רקע של הפרעה נפשית קודמת, נטייה לעוררות שלילית גבוהה (כמו דיכאון או חרדה), נטייה לפרש את האירוע באופן קטסטרופלי וסגנון התמודדות הימנעותי. גורמים סביבתיים כוללים היסטוריה של טראומות קודמות. גורמים ביולוגיים כוללים תגובתיות גופנית מוגברת, כמו רפלקס בהלה מוגבר, העשוי להעיד על פגיעות מוקדמת לדחק.
טיפול
טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד טראומה הוא הטיפול המומלץ כיום להתמודדות עם הפרעת דחק אקוטית. מחקרים מצביעים על כך שטיפול קצר וממוקד – לרב חמישה-שישה מפגשים במהלך החודש הראשון לאחר החשיפה לאירוע הטראומטי, עשוי להפחית משמעותית את עצמת התסמינים ולצמצם את הסיכון להתפתחות PTSD. במסגרת טיפול זה, מקובלות כמה תתי-גישות עיקריות:
-
טיפול בחשיפה ממושכת (Prolonged Exposure): חשיפה הדרגתית לזיכרונות הטראומטיים במסגרת טיפולית בטוחה ולגירויים מהם קיימת הימנעות, מתוך מטרה להפחית את החרדה והעוררות הרגשית.
-
עיבוד קוגניטיבי (Cognitive Processing Therapy): התמקדות בזיהוי ושינוי דפוסי חשיבה מעוותים ולא מסתגלים הקשורים לטראומה ("זה היה באשמתי", "העולם אינו מקום בטוח").
-
טכניקות ניהול חרדה: למידת טכניקות כמו הרפיה, מיינדפולנס, הסחת דעת מובנית.
-
פסיכואדוקציה: מתן מידע על תגובות דחק נפוצות לאחר טראומה, לצורך נרמול החוויה והפחתת בלבול, בושה או חרדה הקשורים לתסמינים.
בנוסף, נחקרים כיום קווי טיפול משלימים שמטרתם להקל על תסמינים אקוטיים ולמנוע התפתחות PTSD. מחקרים מצביעים על התערבויות מוקדמות – לעיתים כבר בחדר המיון – הכוללות חשיפה מבוקרת או פעולות בעלות עומס חזותי (כמו משחקי מחשב), שמטרתן להפחית את התגבשות של זיכרונות חודרניים. עם זאת, מדובר בממצאים ראשוניים הדורשים מחקר נוסף.
;מקורות
American Psychiatric Association (2022) Diagnostic and statistical manual of mental disorders, 5th Edition, text revision
Bryant, R. A. (2017). Acute stress disorder. Current opinion in psychology, 14, 127-131
Bryant, R. A. (2018). The current evidence for acute stress disorder. Current psychiatry reports, 20, 1-8
