תפריט נגישות
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.

פורום פסיכולוגיה

  • נכתב ע"י יעל ב - 13/02/2017 20:19:08

    אני לא מוצאת את עצמי. לא מוצאת את עצמי וזה כבר יותר מדי שנים ככה. אני בת 29, גרה אצל ההורים כי אין לי מושג לאן אני רוצה לעבור וכל דירת שותפים נראית לי לא מתאימה, אם זה בגודל, בשותפים, בנראות או בשכ"ד הגבוה מדי. אני עובדת בעבודה קבועה כבר שנתיים, אבל אני מרגישה איך אני נובלת שם לאט לאט. התפקיד משעמם אותי ולא ממצה את היכולות שלי לדעתי, מצד שני.. . לא סגורה לגמרי מהן היכולות, למדתי תואר כללי למדיי, התמקצעתי יחסית במה שאני עושה בעבודה הנוכחית ולא בא לי להתעסק בזה יותר. אופציה לתפקיד אחר לא נראית באופק מבחינת המקום הנוכחי. למעשה, משעמם לי כל הזמן, בעבודה ובבית. התרחקתי מהחברים שלי כי הם כבר עזבו את הבית ופחות יוצא להתראות ובכלל, גם כשאני איתם, יש משהו מרוחק כזה. אני המון לבד ומצד אחד זה הכי נוח לי ומצד שני זה מחרפן. יש לי המון קולות בראש שצורחים עליי למצוא את עצמי כבר וכמה שאני גרועה שאני לא במקצוע הנכון, שאני עוד גרה עם ההורים, שאני לבד ואין לי כוח להכיר כי גם נראה לי שעם כל המרמור והתזכול הזה אין לי מה להציע וגם כולם נראים לי דיי צולעים. אפילו התחלתי לחשוב לאחרונה שאולי אני דו מינית, ואין לי מושג מה לעשות עם המחשבות האלה ואיך לבדוק את הנושא. בא לי שסיטואציות פשוט יקרו בלי שאצטרך ליזום אותן או להיכנס לאתרי הכרויות. כן, זאת פהטזיה חמודה וילדותית, אבל אין לי סבלהות לחפש כלום. כל החוסר וודאות הזה גורם לי לחרדות לפעמים ובעיקר להרבה כעס שהולך איתי וגם לומרמור ותסכול וקצת דיכאון. אני בטיפול כבר שנה, שעזר להרגיע את המצב העגום יותר שהגעתי איתו, אבל אני עדיין מרגישה תקועה. הטיפול עומד להסתיים בקרוב בגלל סיבות שלא תלויות בי וגם זה מוסיף לחוסר הוודאות, מאחר וזה היה יופי של מקום להירגע בו קצת. אני מתה לעשות איזה שינוי גדול כזה, כי אין לי כוח להתמודד עם הכל, ואין לי מושג איך ומה... בעיקר מתיש אותי להיות בתוך הראש שלי ולגור עם ההורים. אני מרגישה שאין לי שקט בשומקום והם מתיחסים אליי כמו אל ילדה קטנה. כן, זה מדאגה, אבל זה לא תורם לכלום, להפך וזה בעיקר משגע אותי. אני חושבת הרבה על הלאבדות, מתוך רצון לברוח, מתוך החשש הזה שהמצב רק יחמיר או לא ישתנה, או מתוך דאגה לעתיד ושנאה עצמית, אבל גם זה נראה לי לוזרי למדי. ומצד שני, פשוט לא מוצאת את עצמי וזה שוחק כבר. מרגישה לוזרית ענקית. מרגישה ילדה קטנה, חסרת יכולות, בלי ניסיון בכלום, מרגישה שהחיים האלה פשוט גדולים עליי. ונמאס לי להרגיש ככה כבר.

    תשובה: נמאס לי
    נכתב ע"י סיון סובול ב - 14/02/2017 20:10:47

    שלום יעל,

    נשמע שאת מתמודדת עם עומס של קשיים בכל החזיתות, ומרגישה שכרגע הכל גרוע ואין מוצא באופק. כפי שאת מתארת, יש לפניך הרבה דברים שהיית רוצה לעשות ולהשיג, כגון עזיבה של בית ההורים, חיפוש אחר זוגיות, התקרבות לחברים וכו', אך מהצד השני יש מעצורים רבים, חוסר בכוחות ואולי גם חששות רבים שמונעים ממך בפועל ליצור איזה שהוא שינוי. ברצוני לחזק אותך ולהגיד שגם אם כרגע הכל נראה בלתי אפשרי וגדול עליך, עוד יהיו תקופות שהדברים ישתפרו ותרגישי אחרת. אני משערת כי תחושות התקיעות, אובדן הדרך והקושי הרב גוברים כעת גם בשל הגעת הטיפול לסיומו. איני יודעת מדוע הטיפול מסתיים, אך נשמע כי חשוב מאוד שתמשיכי את התהליך, גם אם אצל מטפל אחר בטיפול חדש. שנה של טיפול זהו פרק זמן משמעותי, אך מפני שהמצוקה עדין קיימת והרגשת שהדבר הקל עליך, חשוב מאוד להמשיך את התהליך. בנוסף, עד שתהיה לך כתובת טיפולית חדשה, מפני שכתבת שעולות לך מחשבות אובדניות, אוסיף כי במידה ואת חשה מצוקה תוכלי לפנות לער"ן (עזרה נפשית בטלפון-1201). אני מבינה כי החוויה של לא למצוא את עצמך מלווה אותך וכרגע התחושות הן קשות, אך אני מאמינה כי בעזרת שילוב של תהליך טיפולי ארוך ומשמעותי, ביחד עם צעדים אקטיבים מצידך ועם אורח רוח וסבלנות, תוכלי בעתיד לחוות הטבה בתחושותיך ובחייך.

    בהצלחה,
    סיון

אנשי מקצוע ומכונים

דפנה מור

דפנה מור

הוד השרון
נדב כרמון

נדב כרמון

תל אביב - יפו
הילה ברנר

הילה ברנר

תל אביב - יפו
עדי אלחדף

עדי אלחדף

רמת גן
נועה ארנטל

נועה ארנטל

תל אביב - יפו
טל משולם

טל משולם

חיפה
יזהר עירון

יזהר עירון

תל אביב - יפו
ג'ני גוטמן

ג'ני גוטמן

עין הוד