שלום
אני כבר תקופה ארוכה בטיפול עם מטפלת מדהימה שבעזרתה אני עושה תהליכים מאוד משמעותיים מאוד ומרגישה שינוי בכל תחומי החיים.
המרחב הטיפולי מאוד בטוח עבורי וזהו המקום היחיד ( חוץ מהבית הגרעיני שלי) בו אני מרשה לעצמי להביא את כל חלקיי כפי שהם מבלי להסתיר או לטשטש אותם.
לאחרונה ( בחודשיים האחרונים)משהו השתנה.
המטפלת נהייתה הרבה יותר אסרטיבית ובתחושה שלי אף יותר תוקפנית וקצרה אליי.
כשהעלתי זאת בפנייה,טענה כי שיטת ה"פוצי מוצי" לא עובדת איתי ולכן םועלת כך.
אני יכולה להבין למה היא מתכוונת,אך שיתפתי אותה שזה אגרסיבי מדיי עבורי וכי המרחב הטיפולי לא מרגיש לי בטוח כבעבר,אני מרגישה מכווצת ו"מחכה " בדריכות למתקפה ממנה.אני נמנעת להביא תכנים שבעבר הבאתי מתוך החשש הזה.
אשמח לנקודת ראותך לשינוי מצד המטפלת והאם עליי להמשיך ולהתעקש על תחושותיי,או לסמוך עליה?
תודה
שלום לך.
שינוי בגישה במסגרת קשר טיפולי מתמשך ומשמעותי אכן נובע במרבית המקרים מתחושת המטפלת שמשהו לא מכוונן נכון בדינמיקה או ב"מקצב" של הטיפול.
לפעמים, בתקופות מסוימות של הטיפול, המטפלת עשויה לחוש שגישה "סבלנית" מדי לקשיים ולכאבים משמרת ומקבעת אותם, ולאמץ עמדה עם יותר גבולות ו"דחיפה".
האם זה נכון? רק במידה שזה עובד. קשר טיפולי מושתת על היכולת של שני הצדדים לבנות דיאלוג אפקטיבי, מקדם, שבו אפשר לגעת בהיבטים לא מודעים באופן שיניע את חיי המטופל. אם עמדת המטפלת מביאה להסתרה וכיווץ, כנראה שיש צורך בהמשך השיח על תחושותייך, עד שתמצאו שוב את השיח הנכון עבורכן.
לכן, מציעה לא לוותר ולשתף שוב ושוב את המטפלת בתחושות ובמחשבות, אך מתוך הקשבה ופתיחות למחשבות וכיווני המחשבה שהיא מציעה. נשמע שהקשר שלכן יציב וחזק, ושאם תמצאו מחדש את הדרך, הרווח של התהליך יכול להיות מאוד משמעותי עבורך.
חשבי על כך, אולי, כמו על השינויים החלים ביחסי הורה-ילד לאורך השנים. כאשר הילד הופך למתבגר, צריך לכוונן הכל מחדש, ולפעמים זה לוקח זמן ויש "כאבי גדילה" לשני הצדדים, אך עם הזמן המקצב, הטון והדרך הנכונים נמצאים.
ליטל
לקריאה נוספת, מצורפים קישורים למאמרים בנושא -
איך נראית מערכת יחסים טיפולית? על ייחודיות הקשר הטיפולי
במה שונה שיחה עם פסיכולוג משיחה עם חבר?
