מרגיש לי שהטיפול שלי איבד כיוון. המטפל והיחסים איתו הפכו עם הזמן למוקד המרכזי. אני פחות מצליחה להגיע לגעת בדברים אמיתיים שקורים בחיים שלי והייתי רוצה לעסוק בהם גם. והחוויה הכללית כבר תקופה ארוכה מדי היא של קושי וכאב מתמשך.
הכל מדובר בנינו, ואני לא רואה אופק מה יכול לשנות את המצב. אולי זה טיפול שלא עובד? ושצריך להכיר גם בזה? המטפל עצמו כמובן כן רואה ערך בהמשך של הטיפול והיחלצות מהמצב הזה. אבל אני מרגישה שזה לא טוב לי ולא יכולה להפסיק אותו בעצמי, וגם לא יודעת איך אתמודד עם זה אחרי. מה דעתך? מה חושבת שצריך לעשות במצב כזה של תקיעות?