אני קצת מבולבלת ולכן מקווה שהשאלה שלי ברורה מספיק.
אני נמצאת בטיפול אצל פסיכותרפיסטית בשל אובדן ילד. הטיפולים חשובים לי, מאפשרים לי מרחב נשימה. אני מאד אוהבת את המטפלת.
מצד שני, חלק גדול מהפגישות, במיוחד לאחרונה. הן פגישות סתמיות ולא סובבות דווקא סביב האובדן שלי.
כשיש פגישה סתמית, אני יוצאת בתחושה קשה, מרגישה לא לגיטימית ובאיזה קטע אני מבזבזת לה את הזמן, בעוד יש דברים חשובים יותר ממני.
אין לי ספק שחלק מהאחיזה שלי בטיפול זה כי אני פשוט אוהבת את המטפלת ולא רוצה לאבד אותה, רק מלראות אותה אני נרגעת...
האם זו סיבה מספיק טובה להשאר בטיפול? ברור לי שמתישהו אסיים טיפול, אבל כרגע עדיין מרגישה שאני צריכה את ההחזקה שלה.
האם לגיטימי שבסוג כזה של טיפול יהיו מדי פעם פגישות סתמיות? או שזה מצביע על גסיסת הטיפול?
כמובן שאעלה הכל בפניה, אבל קודם אני רוצה לגבש לעצמי זווית ראייה ולכן אני מתייעצת פה
שלום סמדר.
אתחיל מהסוף: אני מציעה לבוא לשיחה עם המטפלת דוקא לפני שאת מגבשת זוית ראייה, מפני שככל שתבואי פתוחה יותר ועם דעות פחות סגורות וקבועות- כך יהיה קל יותר להבין לעומק את תחושותייך, ולהשתמש בהן באופן שיעמיק את ההתבוננות בעולמך הפנימי. למשל, ניתן לבדוק לא רק האם צריך/לא צריך לסיים אתה טיפול, אלא מה הן פגישות "סתמיות" עבורך, מדע "רק" צורך בהחזקה אינו לגיטימי דיו, מהיכן מגיעה התחושה של ,מבזבזת לה את הזמן" וכן הלאה. מאמינה שמתוך ההתבוננות המשותפת בהיבטים אלו יכולות להתגבש הן ההחלטה לגבי המשך הטיפול, והן הבנות חדשות על נפשך.
ליטל
