היי ליטל.
8 שנים של טיפול אצלה.עם הפסקה של 10 שנים בין השנה השלישית לרביעית...
עברנו הרבה יחד, והיא אחד העוגנים בחיים שלי ובין האנשים שאני הכי סומכת עליהם בעולם.(בתקופה הקשה ההיא, הקשר איתה החזיק אותי בחיים).
אמרתי לה לא פעם שמבחינתי זה לכל החיים.עד שאחת מאיתנו תעזוב את הכדור..והיא אומרת בתגובה שכל עוד אני ארצה,נמשיך.
השגנו הרבה מטרות, ואיכות החיים שלי השתפרה מאד, אבל זה לא טיפול של יעדים- זה יותר כמו קיבוע ל"שלד" של הנפש שלי.וגם גדר ששומרת עליי...
אז מה אני רוצה/שואלת? קודם כל, האם זה בסדר? זה בסדר שזה ככה? זה יכול להיות ככה?
וגם למה למרות כל הזמן הזה והבטחון, אני עדיין זקוקה לנוכחותה הקונקרטית בין הפגישות ולפעמים זה מכאיב.ומכעיס.
האם זה ביטוי להפרעה שלי וצריך לתקן את זה?
אני רוצה להדגיש שהיא שומרת על הגבולות ועל הטיפול, אפילו הפסקנו את התקשורת בין הפגישות (מותר לי לכתוב לה מיילים אבל סיכמנו שהיא לא מגיבה).
שלום לך.
נדמה לי שמתוך "הכרותנו" את יודעת את דעתי ואת אמונתי העמוקה בכך שאין טעם לשאול בנוגע לטיפול מה בסדר/לא בסדר או אמור/לא אמור. המדד הוא האם הטיפול משרת את כוחותייך, התקדמותך ורווחתך הנפשית וכל עוד התשובה חיובית, כנראה שאת במקום הנכון. כמובן, ספקות ושאלות שעולות בנוגע לצורך בטיפול הן חשובות ויכולות לקדם, אך כדאי לגשת אליהן מזווית אישית, סקרנית וחומלת, ולא- עד כמה שאפשר, כמובן- ממקום של אשמה, בושה או פורמליות. סמכי על עצמך.
ליטל
.jpg)
