בעבודה שלי, שלמרבה האירוניה היא בתחום בריאות הנפש, אני שומעת הרבה את האמירה שלא תמיד אפשר לעזור.לא לכולם.את חושבת שזה נכון?
אני עייפה.נמאס לי להילחם.
במיוחד כי אני יודעת שאין לכך סיבה. החיים שלי טובים, לא הכל מושלם, אבל יש לי הכל כביכול.אובייקטיבית, השנתיים האחרונות היו טובות.
רק שיש בתוכי חור, רעל, חושך.אני גורמת לזה.
יש דברים שאני לא יכולה להכיל.ניסיתי הרבה זמן.באמת התאמצתי.
אז זהו נכון? לא תמיד אפשר לעזור.
מה אני אמורה לעשות? להתקיים ולסבול כי אני מחוייבת לאנשים שקרובים אליי? בן זוג,ילדים..
איך אני צריכה להמשיך לחיות?
שלום לך.
אני שומעת את תחושת היאוש המתעוררת ברגע מסוים, ושומעת את שאלתך פחות כשאלה כללית לגבי האפשרות לעזור, ויותר כשאלה האם תמיד תיוותר רמה מסוימת של סבל וכאב נפשי. יתכן, כך דמה לי לפחות גם בהתייחס לשאלתך הקודמת, שדווקא השיפור וה"נורמליות" שחזרו לחייך מגרים שאלות שנוגעות להתמודדו עם האין- אין אמא שתמיד שם, פיסית ונפשית, ואין חיים נקיים לגמרי מסבל. זו התמודדות לא פשוטה אך מנסיוני, עיכול של חוויות והיבטים אלו יכול לסייע באופן משמעותי.
ליטל
.jpg)
