אני לא בטוחה אם זו שאלה או רק דרך לפרוק.
אני מיואשת מהחיים, שנים של התמודדות עם הפרעת חרדה קשה מאד שהביאה אותי בלית ברירה להיות תלויה בטיפול תרופתי, אחרת לא אוכל לעזוב את מפתן הבית.. ורע לי.
אני לא מרגישה כמו עצמי החיים כאילו עוברים מעלי ומסביבי ואני לא בתוכם.
נמאס לי מתרופות אין סופיות נמאס לי מישיבה מול פסיכולוגים שלא מצליחים לעזור לי.
אני רוצה שינוי מהותי, רוצה להיות הגרסא הכי טובה של עצמי.
אני מרגישה שכל אדם חי לעצמו ואין אף אחד שאני משמעותית עבורו ברמה שיקח את המושכות לידיים ויעזור לי למצוא פתרון, מצידם שאמות ככה.
ועכשיו עם הקורונה אני בכלל מרגישה לבד.
אין לי מושג מה אני בכלל רוצה ממך או מה אני מצפה שתהיה התגובה.
קשה לי 😔
שלום תמר.
אני יכולה רק לדמיין כמה קשה ומתסכל, וכמה קשה להמשיך ולהחזיק תקווה ולפנות שוב ושוב לטיפולים שונים. אני גם שומעת את עוצמת הבדידות ויכולה לדמיין שהיא קשורה בחרדה ובתחושות היאוש, ולכן, למרות חוסר האמון, לא הייתי מוותרת על האפשרות של טיפול פסיכולוגי ולהיפך. אולי זה הזמן לשקול פנייה לפסיכואנליזה- טיפול אינטנסיבי ומעמיק אשר במקרים מסוימים מסייע במקומות בהם טיפולים קודמים נכשלו. האינטנסיביות של אנליזה, והקשר העמוק וה"מחזיק" אשר נוצר בה, מאפשרים לעתים תזוזה נפשית עמוקה שלא מתאפשרת ללא הקשר העמוק והצמוד.
אני מתארת לעצמי שצריך לגייס לא מעט כוחות כדי לפנות לטיפול נוסף, אבל לא הייתי מוותרת. אין מנוס אלא להמשיך ולהיאבק על עצמך.
ליטל
תוכלי למצוא כאן רשימת מטפלים שמתמחים בפסיכואנליזה להתייעצות ובחינת טיפול
.jpg)
