בן זוגי (בני 27) לשעבר ואני נפרדנו לפני כשלושה חודשים
לאחר קשר של שלוש שנים עם מחשבות על עתיד, חתונה.
הפרידה הייתה קשה מנשוא,
כאב, דמעות והרבה צער על חברות נהדרת שהייתה בנינו. אפילו בפרידה עצמה דיברנו בצורה אוהבת, חברית, והמון. כאילו אנחנו לא נפרדים כלל.
הסיבה לפרידה קרתה כתוצאה מתחושת זלזול וחוסר כבוד והערכה שהרגיש בן הזוג ממני לאורך השנים שהצטברה, הרגשה שהוא החמיץ את חייו למעני ושהוא אהב אותי כל כך עד כדי שוויתר על כל כך הרבה מעצמו, הרעיף אהבה, נתן והתפשר, רק כדי לגלות בסופו שאין לו דבר בידיים, שהוא תקוע בחיים ולא התקדם לשום מקום ולא עשה דבר שהוא אוהב. באיזשהו מקום הוא מאשים את עצמו על ההתנהגות הזו וכועס עליי רק בגלל שניצלתי את העובדה הזו. על אף שהצטערתי וביקשתי מחילה, הכעס והעלבון היו מעבר למה שיכל לשאת, היו גם הסתרות ובעיות אמון שנוצרו וגרמו לו לא לסמוך עליי עם אנשים שהיו סביבי, והוא לא כל כך מעריך את חברה שלי כרגע בעקבות דברים ששיתפתי אותה בהם ולא היה לי זכות לעשות זאת. היינו החברים הכי טובים עד הרגע האחרון, והוא אמר שאני הבנאדם שהוא הכי אוהב אפילו ברגעים הקשים שהוא עבר איתי. ואני מתגעגעת ונעתקת נשמתי כל רגע שאני רוצה לדבר איתו ואינני יכולה. שאלתי היא כיצד ניתן להשיב את הזוגיות הזו שכן אינני רואה מישהו אחר מלבדו בחיי ומעולם לא ראיתי. והוא ציין בפניי שלא תהיה מישהי אחרת מלבדי ושהוא רק צריך את השקט שלו והלבד שלו לשקם את עצמו. הוא אדם חסר ביטחון, לאורך הזוגיות רק רמסתי אותו יותר ויותר וכלל לא בכוונה. ועכשיו אני מודעת למעשים שנעשו מגחמות, ריצוי אחרים, פחדים שהשלכתי עליו ולקיחת מובן מאליו.והוא ציין שהוא לא מסוגל להיות איתי כרגע או בזוגיות בכללי שכן זה לוקח ממנו הכל (נאמר לפני 3 חודשים).
הייתי רוצה את ההזדמנות הזו לזכות בליבו מחדש מבלי שיעלו המטענים הללו בשנית.
אני מניחה שבשביל דבר כזה, צריך גם את הצד השני בתמונה. החרטה שלי לא שווה דבר אם הוא ירגיש שעדיין לא הבנתי אותו ושאולי מפחד להאמין בי ולהיפגע שוב אחרי שהיה לו טוב להיות לבד תקופה.
אני נאחזת כל כך בעובדה שיש אהבה חזקה וחברות נהדרת אבל בזוגיות פשוט לא עבד לנו. אני מרגישה תחושת החמצה וכאב לב לאבד את הבנאדם שהכי מתאים לחיים שלי, לי.
עם זאת, אני מודעת לפגיעה שהוא עבר, לתחושת הניצול, לעלבון ולכעסים הרבים שמצטברים בו. הוא מעולם לא פגע בי, אבל החודש האחרון של הקשר היה מבוסס על חשדנות יומיומית, כעס ואי אפשרות לגשר על הפערים האלה שנוצרו. אני מתוסכלת, במחשבות לא טובות, בתקיעות.
ועם זאת, היו רגעים שבהם התחבקנו והרגשנו שוב שהתחושה הטובה הישנה חזרה אלינו.
איך עושים את הצעד הזה ופונים אליו במטרה לחזור בצורה הכי טובה שאפשר? בצורה שתאמר לו בפירוש - אתה לא תיפגע ממני יותר, אתה במקום טוב יותר כרגע ואני מבינה אותך יותר וכל מה שאתה צריך זה רק לשתף אותי ובמקום לצעוק בחזרה כמנגנון שהיה לי תמיד, להבין אותך ולדבר נכון. בוא לא נוותר על משהו שיכול להיות טוב.
איך עושים את זה ומשכנעים בנאדם להאמין בי שוב?


מתוסכלת והמחשבות לא מפסיקות.