ליטל, אני חושבת שעשיתי מעבר חד ופזיז מידי.
הנפש שלי מעכלת לאט לאט את מה שקרה בטיפול הקודם ואני מרגישה שהאמון שעוד נותר לי, אמון באדם שבחר במקצוע שכולו מבוסס על חמלה וכבוד האדם, אמון שלא היה בו קלקול, כמו האמון בבני אדם באופן כללי שלצערי אבד/ לא התבסס בנסיבות החיים, האמון הזה שהיה במטפלים נשבר לי.
הדרך היחידה לשמור על האמון הזה היא להמשיך את הטיפול עם המטפלת הקודמת.
כי אם הטיפול ממשיך אז יש תקווה לריפוי ושיקום.
אם הטיפול מפסיק כך, איך אוכל לשים את מבטחי בדמות טיפולית שוב?
אני רוצה שדווקא היא תרפא אותי!
בטחתי בה! והיא פצעה אותי!
ומצד שני אני פוחדת לחזור אליה, כי היא אמרה שתעשה זאת שוב ושוב.
אני מרגישה שאני מאבדת את האמון באופן סופי ומוחלט.
אני לא רוצה שזה יקרה לי, זה כואב ומייסר, זה איום ונורא להרגיש שאני רק כלי משחק בידי אנשים חזקים ממני, שהקיום שלי פה הוא כדי למלא אינטרסים.
אני לא רוצה שזה יקרה לי, אבל זה קורה.
עם המטפלת החדשה לא אדבר, ביטלתי את הפגישות בינתיים, כי אני עצמאית, אני אמנית, השקעתי עשרות אלפי ש"ח בתערוכה שהיתה אמורה להתקיים עוד חודש, והיא לא תתקיים כנראה.
אין לי אפשרות במצב הכלכלי הנתון לקבוע פגישות, אני מרגישה חוסר אחריות מול המשפחה שלי.
אם הייתי יודעת שהטיפול הקודם ממשיך, הייתי מסוגלת להמתין ולהרגיש מוחזקת על אף שאין פגישה, עם המטפלת החדשה אני לא מרגישה את זה, כי עדיין לא התבסס שום דבר.
וגם לא נראה לי שיכול להתבסס משהו, כשכל יום נופל לי עוד אסימון ונשבר בתוכי עוד חלק.
לסיים כך את הטיפול זה בשבילי המסמר האחרון בארון הקבורה של האמון והחיים.