ליטל תודה.. שאת קוראת ולא חושבת שזה דפוק לגמרי.. ושמה לב בין השורות..
אני מחכה בינתיים.. יש לי תור לפסיכיאטר עוד לא הרבה זמן אבל אני לא רוצה לקחת תרופות.
כבר נגמר לי הכוח בשביל לצאת מהבית לשיעורים כי אני מרגישה כמו חייזר שם. וזה קצת מפחיד כי אני לא רוצה שאף אחד ידבר איתי ולפעמים הם מדברים איתי. אז אני לא כל כך הולכת. אני חושבת שזה טוב כי כשהפסקתי ללכת הבנתי שאני בעצם לומדת יותר טוב ככה. פחות קשה להתרכז.
מצאתי עבודה שהיא מעט שעות והיא מסתדרת לי עם הלימודים. אבל לפעמים אני כל כך לא רוצה לצאת גם לעבודה ואני חייבת כי זה לא קשור רק בי. וכשאני מרגישה כמעט ולא מסוגלת לצאת מהבית ולא יודעת איך אני אגיע ואראה כאילו אני לא זומבי עם ערפל במוח אני הכי רוצה למות. זה כל כך מתסכל שאני חייבת להמשיך להיות קיימת. חוסר אונים שאני יכולה לצאת ממנו רק אם אני אתאבד. אבל כבר הבנתי שאם אני רק קיימת ועושה את כל הדברים האלו שצריך בלי לחשוב הזמן בסוף עובר. גם אם כל כך לאט. אולי בסוף כל הזמן יעבור.
שלום ים.
אני שומעת בדברייך גם את המאבק להמשיך, לשרוד ולהיות אבל גם את העייפות והקושי העצום.
אני יודעת שכבר כתבתי לך זאת בעבר, אבל מזכירה שוב שהיאוש וחוסר הטעם אינם האמת או המצב הקבוע, אלא סימפטום שיעבור כאשר לרגשות והתחושות שאת חווה ינתנו משמעות, מילים ותוכן. אף אדם אינו מרגיש תחושות כאלו לחינם. יש להן פשר ומשמעות וכאשר אלו ימצאו, תבוא גם ההקלה. אני אומרת לך זאת מנסיוני כמטפלת ומתוך אמונה עמוקה באפשרות של אנשים לשנות ולהשתנות. אבל לשם כך דרוש טיפול. טיפול תרופתי אמנם יכול להקל ולחזק את הכוחות, ולאור עוצמת הסבל שלך אני לא הייתי פוסלת את האפשרות להיעזר בטיפול תרופתי לזמן מה, אבל מה שנחוץ באמת הוא טיפול פסיכולוגי, ואני חושבת שעלייך להשקיע את מירב המאמצים בבדיקה איך את יכולה להיעזר ולהשיג טיפול בכל זאת. חשבי מה היית מציעה לחברה במצבך. מה היית מאחלת לה ומציעה לה, ממקום של אהבה וחמלה ולא ממקום של יאוש. ובעיקר, אל תותרי. השינוי יבוא, ובינתיים כמובן אל תהססי להמשיך ולהעזר כאן.
ליטל
