למה הכעס וחוסר האונים הזה?
למה זה מפחיד?
למה זה מרגיש כצו על קצה תהום?
ולמה לרגע אחד אני כועסת עליה ורוצה להגיד לה מי צריך אותך בכלל ורגע אחד אני רוצה לאחוז בה שלא תתרחק? זה מבלבל מדי
למה זה גורם לי לרצות למות ולרצות לפגוע
בעצמי? (כבר מזמן לא עשיתי את זה)
רציתי ככ להיפגש איתה מחר לפני שהיא נוסעת ובסוף ביטלתי ואמרתי שעוד יום אחד זה לא מה שישנה..למה??
שלום לך.
אני מתארת לעצמי כמה קשה הפסקה נוספת בטיפול בתקופה רגישה זו. זה באמת לא קל. השאלות שאת שואלת לגבי תגובותייך הרגשיות והעוצמות שלהן הן שאלות חשובות ועמוקות, אשר באופן טבעי מענה להן כאן בפורום רק ישטיח ויצמצם. לאור זאת, אני חושבת שמה שכדאי להתמקד בו כרגע הוא כיצד לעבור את הימים האלו. כיצד לא להתבצר בכעס ובאכזבה אלא להקיף את עצמך ב"מנת יתר" של תמיכה, עזרה ועטיפה. המטפלת תחזור ואיתה תחזור האפשרות להבין יותר את התכנים הפנימיים אך בינתיים שמרי על עצמך, ואל תהססי להיעזר במי שסביבך.
ליטל
