בוקר טוב,
אני מטופל מזה כשנה וחצי אצל מטפל בשיטה הפסיכודינמית.
לאחרונה נוצר מצב שבו המטפל נענה לבקשה שלי במהלך הפגישה והיה מגע קצר בנינו.
המגע לא היה מיני כלל, אלא מגע עוטף בהסכמה הדדית של שני הצדדים ומטרתו הייתה רק למלא צורך שלי.
לאחר מכן יצא לנו לשוחח על המקרה ונאמר לי על ידי המטפל כי כנראה מדובר על צורך ילדות מימים מוקדמים שלא קיבל מענה על ידי הסביבה ההורית וככל הנראה שמדובר בבור שלעולם לא יתמלא, כמובן שהמטפל אמר שלעולם יותר לא יסכים לענות על הצורך הזה בשנית.
הכאב ותחושות האכזבה לאחר הפגישה הותירו אותי חסר כוח ומוטיבציה לפגוש ולראות אותו.
המילים שלו חדרו אליי בעוצמה כזו שגם במהלך הפגישה נותרתי חסר מילים, חסר קול ולא יכולתי לדבר בכלל, פשוט ישבתי מולו ושתקתי ברוב הזמן.
הרגשתי שהוא כן רוצה להיות איתי ומצד שני ענה לי בצורה מכאיבה כשאמר שלעולם לא אצליח למלא את הבור הזה, הוא תיאר את זה כמו בור ללא תחתית.
איך ניתן להתקדם ממצב כזה, מה עליי לעשות? להמשיך בטיפול?
אשמח לשמוע את דעתך.
שלום שרון.
ראשית, נשמע שיצרת קשר עמוק ומשמעותי עם המטפל שלך, וזו נקודת מוצא מצוינת לשינוי גם של אזורים נפשיים עמוקים מאוד.
אני מציעה שתשתף את המטפל שלך בחששות והתחושות שהתעוררו בך סביב אמירתו, מאחר ועיבוד משותף שלהן יכול להביא גם להקלה משמעותית וגם להבנה עמוקה יותר של משמעותן. מעבר לכך, אני חושבת שטיפול אמנם אינו מעלים את פצעי העבר, אך הוא יכול לסגור אותם ולהשאיר צלקת סגורה ולא פצע מדמם. במובן זה, גם אם חסכי העבר תמיד יהיו שם, בעקבות טיפול הם יכולים להיות פחות כואבים ופחות מפריעים למהלך החיים. במובן זה, אני חושבת שיש מקום רב לאופטימיות.
ליטל
