שלום רינת. תחושות העצב שאת מרגישה כאשר את מתחברת לחבר הילדות שנהרג, ואולי דרכו גם לתקופה טובה ושמחה בחייך, היא תגובה טבעית ומובנת. במובן זה, אני חושבת שאם את בוחרת להתמקד בזיכרון ובעיסוק בתכנים המכאיבים, אין דרך להעלים את הכאב והעצב. אין דרך להיות במגע עם מה שמכאיב מבלי לכאוב, כפי שאין דרך להניח יד באש בלי להיכוות. בהתאם, אני חושבת שהדרך להתמודד היא לבדוק מראש האם מתאים ונכון לך להכנס לאזורים אלו או לא.אם את מרגישה שאין לך את הכוחות לכך, לגיטימי שלא לשקוע בזיכרון והאבל. אם את רוצה להשאר מחוברת לנושא מבלי לכאוב כ"כ, יתכן ועדיף לתעל את האנרגיות להתנדבות למען חיילים. אני שמחה לשמוע שהפסיכולוגיה החיובית מדברת אלייך, ומציעה להתמיד בכך כי רק התמדה ותרגול קבועים בתחום מביאים שינוי מחשבתי ורגשי לאורך זמן. ליטל