שוב שלום..
כמו שציינתי מקודם אני מתמודדת כבר שמונה שנים של התקפי זלילה והקאה שמגיעה מיד לאחר מכן, תקופות חשוכות של מערבולת רגשות וזאת התוצאה.
שנים שסחבתי את זה על גבי לבד, לא שיתפתי אף אחד.. אולי כי התביישתי ואולי כי אני לא רוצה לפגוע בהם.
התקופה האחרונה מלאה בשינויים ובלא נודע, מה שגרם להחמרה בסימפטומים. בעקבות כך אדם שקרוב אלי שם לב לשינוי (חולשה, התעסקות יתרה במשקל, ומראה כללי של חולי), אני לא מעניינת להכאיב לאף אחד אך בעקבות לחץ מצידה סיפרתי לה את האמת.
הכאב והאכזבה שנשקפו מבעד עיניה פשוט רמסו אותי, אני לא מעוניינת להיות נטל על אף אחד ועכשיו זה הפך לבלתי נמנע. אתמול הייתה לנו שיחה בה היא שיתפה אותי שהדבר היחיד שהיא חושבת עליו הוא אני ואיך לעזור לי ״לצאת״ מזה. היא הסתכלה עלי ומיד ידעה שאני אחרי התקף, המבט שלה והמילים שאמרה פשוט גרמו לי לחרדה: ״אני חושבת שאם זה ימשיך נצטרך לפנות לעזרה״.. שלא תבינו לא נכון, אני מעוניינת לטפל בזה ואשמח לעזרה אבל כרגע זה בלתי אפשרי מסיבות כאלה ואחרות. כרגע היא הסכימה לתת לי צ׳אנס לפתור את זה לבד, וזאת הסיבה שאני פונה אליכם.. איך אני יכולה לטפל, להביס את השדים בנמצאים עמוק בתוך תוכי.. הרי שנים שאני חייה במקביל אליהם, האם הם כבר חלק מהאישיות שלי?
שלום נטלי. נשים רבות המתמודדות עם הפרעות אכילה חשות, כמוך, שההפרעה היא חלק מהן ושבלתי אפשרי לוותר עליה. ואכן, קשה מאוד לוותר על הפרעת האכילה לפני שנמצאות חלופות נפשיות אחרות. לכן, אני חושבת שפנייה לטיפול פסיכולוגי בהקדם האפשרי היא קריטית- בדיוק כפי שלא היית מתעכבת בפנייה לטיפול אילו היית מבינה שאת לוקה במחלה פיסית. גם אם כרגע זה לא נראה כך, ניתן להחלים מהפרעת אכילה או לפחות למתן באופן משמעותי את עוצמתה והשלכותיה, ולכן אני חושבת שהשאלה המרכזית היא מה מונע ממך- פנימית ולא רק "טכנית"- לפנות לטיפול. ליטל
