נניח שאני מגיעה לגיל 50 בעוד קצת פחות משנתיים
עדיין חסרת-שלווה, טעונת-שיפור, נטולת-ממון ומאופסת- מוטיבציה,
ומחליטה שאפשר להפסיק לנסות לחפש את האושר-
כי הוא לא יגיע.
נניח שכל השנים האלה, שעברו מעל הראש ובצדדיו,
אני נגררת אחריהם ובקצב שהם מכתיבים לי, ללא יכולת
או רצון להתעמק בהם, להשתקע בהם, לחוות אותם עד סוף
ולאהוב אותם, להתעכב היכן שבא לי ולזרז היכן שלא.
נניח שאני מרגישה שכלום כבר לא מחכה לי מעבר לפינה,
הרכבת עזבה את התחנה, הזדמנויות לא ישובו,
שדרוג של החיים כפי שהם היום נשמע כמו פנטזיה,
ואני נושקת לגיל הבלות.
נניח שאני מאמינה שהטוב מאחוריי, והרע עוד לפניי,
שהצרות הקטנות של היום רק מתרחבות במהירות ממארת,
הזדקנות הגוף, התעייפות הנפש, עומס ולחץ כלכליים,
חיים בינוניים-נמוכים בעל כורחי ובניגוד להשקפתי-
מה עושים?
מי ישכנע אותי אחרת? ואיך? (אני מאוד עקשנית)
שלום לך.
יש משהו בדברייך שמזמין ל"שכנוע" בכך שיהיה בסדר, שאפשר לשנות ולהשתנות, שאפשר להרגיש אחרת גם עם מה שאינו כפי שציפית ורצית לעצמך. אך נדמה לי ש"שכנוע" מסוג זה רק יבצר אותך בעמדת האי אפשר, ושהדיאלוג לגבי האפשרות/אי אפשרות לשינוי כבר נמצא בתוכך, והשאלה היא איך לתת לו יותר מקום ולהפוך אותו לכוח מניע שנע מעבר ליאוש וחוסר המוטיבציה.
מטבע הדברים, אני מאמינה שטיפול פסיכולוגי הוא מקום טוב ונכון להתבונן בו על דיאלוג פנימי מהסוג שאת מתארת. מקום להתבונן בו על הכוחות הפנימיים שחותרים לשינוי ועל הכוחות הפנימיים שמושכים ליאוש ותקיעות. מתוך התבוננות כזאת, אני מאמינה שאפשר לנהל את הדיאלוג הפנימי באופן חופשי וצלול יותר.
ליטל
