.jpg)
21.12.08
צוות בטיפולנט
ברור, לי זה לא יקרה. אלי זה לא נוגע. בכלל, מה לי ולמיתון? 'אני אהיה', חשבתי לעצמי בשאננות אופיינית, 'הטור האינטרנטי היחיד שיחזיק במדיניות ההדחקה עד הסוף המר, ולא יזכיר את המיתון אפילו כש-Google יתחילו לפטר את אלו שבתאריכים חגיגיים מקשטים את הכותרת של מנוע החיפוש שלהם'. אבל, כאמור, האדם מתכנן, אלוהים צוחק והפסיכולוג מפרש.
הפגישה הראשונה שלי בארבע עיניים עם המיתון הייתה במקום הכי פחות צפוי - בקומה העליונה של מגדל השן התל אביבי, בקליניקה שהמציאות היחידה המורשית לחדור אליה היא המציאות הפנימית. או אם לנקוט בלשון קונקרטית, כנדרש בימים טרופים אלו, הפסיכולוגית שלי אמנם לא חילקה את הקליניקה שלה והשכירה את החלק השני למטפלת הוליסטית, אבל היא החליפה את הטישו.
עד עכשיו הייתה לה קופסת קרטון מהודרת עם טישו רך שהעביר מסר ברור: פה מתייחסים ברצינות לדמעות שלי. ואת הקופסא הזאת, שאני בטוחה שגרמה אפילו למטופל העקשן ביותר להזיל דמעה או שתיים, החליפה חבילת טישו מניילון פשוט, ועוד עם ציור של ברווז שבוודאי סובל גם כן מכמה וכמה קונפליקטים לא פתורים.
ניחא הברווז, אבל השינוי גרם לי לשים לב לתחלופת הטישו המהירה אצל הפסיכולוגית שלי.
אני מניחה שזה לא אמור להפתיע אותי, אבל לאור כמות הפעמים המצומצמת בה אני בוכה אצל הפסיכולוגית שלי אני מודה שבהחלט התרשמתי. התרשמתי עם צל של קנאה במטופלים שמסוגלים פשוט לבכות בהתאם לנסיבות השיחה, ולא, נניח, מרגישים שהם זקוקים להתראה של שלושה ימים מראש כדי לדמוע בטיפול.
זה לא שבלוטות הדמע שלי לא תקינות, חברות קרובות יכולות להעיד עלי שלפעמים הן אפילו סובלות מפעילות יתר, אבל מול הפסיכולוגית שלי זה עניין אחר. אפילו ברמה הטכנית - מה אני אמורה לעשות עם האיפור שימרח לי יותר ויותר עם כל דמעה? ואיך בדיוק אני אמורה למרר בבכי מול הפסיכולוגית המעודנת שלי, שנראית כאילו הרגע יצאה מספא מפנק גם כשהשעה שמונה בערב, היא מצוננת ואנחנו אחרי פגישה מתישה במיוחד?
כמובן, כמה שנים של טיפול פסיכולוגי כבר נותנות את אותותיהן ואני יכולה לפרש בעצמי ולהגיד שהקושי לבכות מול הפסיכולוגית שלי משמעו קושי להיות בעמדה של חולשה מולה, או קושי להתחבר לפן המכאיב שבדברים שאני מספרת, או קושי לחשוף אותה לצדדים הפחות אסטתיים שבי (או ד'- כל התשובות נכונות או ה'- אף תשובה אינה נכונה, אני המטופלת וזה לא התפקיד שלי לפרש).
ובכל זאת, אני חושבת שחלק מחוסר הנכונות שלי לבכות בטיפול הוא הציפייה הכל כך מובהקת שאבכה. וכאן, אני חוזרת לנושא הטישו: תגידי, פסיכולוגית יקרה (באמת) שלי, מה היה קורה אילו היית מניחה את הטישו באמצע השולחן ולאו דווקא בצד שלי? אני לא נאיבית, אני לא מצפה שתזילי דמעה בכל פעם שאני מקטרת על מר גורלי כסטודנטית רווקה, אבל באמת, מה היה קורה אילו היית מאמצת עמדה קצת יותר שוויונית בנוגע לטישו? רק כמה סנטימטרים, ויכולתי לדמיין שגם בלב שלך קורה משהו כשאני מדברת על דברים שמכאיבים לי; שגם המסקרה על הריסים שלך יכולה להתמוסס במפגש איתי.
אבל כזכור, פתחנו במיתון ואכן טישו במרכז השולחן הוא מותרות לכל דבר. בינתיים, אני יכולה לשמוח על כך שלא פשטתי את הרגל לגמרי (כלומר, הפסיכולוגית שלי היא לא מהסוג שמעז לקרב לעברי את הטישו עם כל רמז לדמעה) ועל כך שעוד יש תקווה - למרות הפיחות בערך הטישו והירידה בשער הדמע, הפסיכולוגית שלי ממשיכה להניח טישו על השולחן בפגישות איתי. המצב הכלכלי עוד ישתנה. אולי גם אני.
