18.05.25
צוות בטיפולנט
התאבדות היא מהאירועים הטראומטיים והמטלטלים ביותר שיכולים לפקוד אדם. כשמדובר באובדן של אדם קרוב – בן משפחה, חבר, בת זוג או בן זוג – תחושת האובדן מקבלת ממד נוסף של בלבול, כאב, אשמה ושאלות בלתי פתורות. מוות כתוצאה מהתאבדות מערער את תחושת הביטחון, שובר את הרצף הנפשי, ולעיתים מותיר פצע שאינו מגליד שנים רבות.
איך מתמודדים עם התאבדות של אדם קרוב? האם יש דרך לעבור את הכאב הזה? ואיך אפשר להמשיך הלאה, מבלי לטשטש או להכחיש את מה שקרה? כתבה זו מבקשת להציע מידע אמין, כלים בסיסיים, ותובנות אשר עשויות לסייע בהתמודדות.
מדוע הוא התאבד?
לפני שאנו פונים להבין מדוע אנשים מתאבדים, או כיצד ניתן להתמודד עם אובדן של אדם קרוב בעקבות התאבדות, יש להבין תחילה מהי ההגדרה של התאבדות. שאלות רבות עולות סביב הגדרה זו: האם נהיגה בשכרות, למשל, היא מעשה אובדני? מעשה אובדני הוא מעשה חד פעמי, או שהרס והזנחה עצמית ממושכים הם מעשים אובדניים גם כן? האם אובדנות היא סקאלה הנעה בין פגיעה עצמית לניסיון ממשי למות, או שניתן להגדיר אובדנות באופן דיכוטומי וברור?
מרבית ההגדרות נוטות להסכים כי התאבדות כוללת גרימת נזק עצמי מכוון במטרה להביא למוות, אך בספרות נהוג להבחין בין שלושה סוגים של התנהגויות אובדניות:
1. מחשבות אובדניות הנעות בין מחשבות על חוסר הטעם שבחיים לבין תכנון תכנית ספציפית להתאבדות
2. ניסיון אובדני המתייחס להתנהגות הרס עצמי המכוונת למוות אך ללא תוצאה קטלנית
3. התאבדות המתייחסת למעשה מכוון של אדם אשר הביא למותו
על השאלה 'מדוע אנשים מתאבדים?' קשה לענות, שכן כל אדם הוא עולם ומלואו, וכל סיפור הוא אינדיבידואלי ומורכב. יחד עם זאת, מחקרים בתחום מצאו כי קיימים גורמים מסוימים אשר עלולים להוות גורמי סיכון לאובדנות. מספר הגברים המתאבדים גבוה פי 4 ממספר הנשים המתאבדות, כאשר מרבית הגברים המתאבדים הם מעל גיל 45 והנשים, מעל גיל 55. עם זאת, מספר הניסיונות האובדניים בקרב נשים גבוה פי 4 ממספרם אצל גברים; ייתכן ופער זה נובע מהשימוש באמצעי התאבדות שונים שכן גברים נוטים להתאבד באמצעים אקוטיים ואלימים יותר, כקפיצה, תלייה וירייה בעוד שנשים נוטות לשימוש בכדורים, רעלים וכדומה.
כמו כן, רווקים, גרושים ואלמנים נמצאים בסיכון גבוה יותר להתאבדות מאשר אנשים נשואים (בעיקר בעלי ילדים), וכך גם מובטלים. עם זאת, ככל שהסטטוס החברתי של האדם גבוה יותר כך גדל הסיכוי שיתאבד, ומקצועות יוקרתיים מסוימים (רפואה, עריכת דין ועוד) מגבירים סיכון זה.
גורם סיכון משמעותי נוסף הוא בריאותו הפיזית והנפשית של האדם: אובדן ניידות, כאב כרוני קשה ומחלות נמצאו כמגבירים את הסיכון להתאבדות. כמו כן, כ-95% מהמתאבדים או המנסים להתאבד סובלים מהפרעה נפשית כגון דיכאון, סכיזופרניה, התמכרויות והפרעות אישיות. מעבר לגורמי סיכון אלו, נמצא כי המנבא החזק ביותר להתאבדות הוא ניסיון אובדני בעבר; סיכון זה גבוה במיוחד בשלושת החודשים שלאחר הניסיון האובדני הקודם.
גישות פסיכולוגיות שונות ניסו להסביר מדוע אנשים מתאבדים – החל מפרויד שטען כי במדובר בתגובת אבל לאובדן אובייקט אהוב, דבר שהיה ואיננו עוד, ועד גישות חברתיות וקוגניטיביות יותר הרואות באובדנות מאפיינת אנשים בעלי השקפת עולם עוינת ושלילית, סגנון חשיבה צר ודיכוטומי (הכל או כלום, טוב או רע) ועולם רגשי פנימי המאופיין בחוסר מנוחה.
הוא התאבד - איך אני ממשיך מכאן?
אובדן של אדם כתוצאה מהתאבדות שונה מאובדנים אחרים. מלבד האבל והכאב, מתלווים לתגובה הנפשית גם רגשות כמו אשמה ("איפה הייתי? למה לא ראיתי?"), כעס ("איך הוא עשה לנו את זה?"), בושה ("מה יגידו?"), ולעיתים גם פחד ("האם זה יכול לקרות לעוד מישהו סביבי? אולי אפילו לי?"). תגובות אלה הן נורמליות. מדובר בטלטלה רגשית עמוקה שמערערת את ההבנה שלנו על העולם ועל מערכות היחסים שלנו.
ההתמודדות עם התאבדות של אדם קרוב יכולה להימשך חודשים ואף שנים. לעיתים, במיוחד בקרב בני משפחה מדרגה ראשונה או חברים קרובים, מופיעים סימנים של טראומה מורכבת או דיכאון בעקבות האירוע, כמו מחשבות טורדניות חוזרות לגבי האירוע או אירועים שקדמו לו, אובדן הנאה או עניין, הימנעויות ועוד. חשוב לדעת שהתחושות הקשות הינן תגובה אנושית ואותנטית לאירוע קשה מנשוא.
האם אפשר היה למנוע את זה?
זו אחת השאלות הנפוצות והכואבות ביותר שעולות לאחר התאבדות. מחשבות מהסוג הזה: "לו רק הייתי מדבר אתו יותר", "היא רמזה לי, ולא הקשבתי", עלולות ללוות את הקרובים שנים רבות. לכן, חשוב להבין: לא תמיד יש סימנים ברורים. גם כשיש, לא תמיד ברור מה הם אומרים ובמצבים רבים לא ניתן היה למנוע את המעשה האובדני, שכן אם לא היה מתרחש כפי שהתרחש, היה מתרחש בדרך או בזמן אחרים.
לכן, אחד הדברים החשובים להבין, זה שמצד אחד לסביבת האדם הסובל ממצוקה יש יכולת רבה לסייע לו ולתמוך בו, אך האחריות להתאבדות אינה של הסביבה. לכן, ההמלצה היא – גם כאשר יש חשש לאובדנות וגם לאחר שאדם קרוב התאבד – להיעזר באנשי מקצוע כדי לתמוך, להיתמך, לעבד את התחושות הקשות וללמוד להניח את האשמה. איך בכל זאת מתמודדים עם האבל?
1. לתת לרגשות מקום – התגובה לאובדן אובדני אינה אחידה. יש מי שיבכה הרבה, ויש מי שיתכנס לתוך עצמו. יש שירצו לדבר, ויש שיבחרו לשתוק. כל תגובה היא לגיטימית. אבל חשוב לא להישאר לבד לאורך זמן. דיבור, כתיבה, אמנות, טקסי זיכרון – כל אלה יכולים לעזור להוציא את הרגשות החוצה ולעבד אותם.
2. לפנות לעזרה מקצועית – פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ומטפלים המתמחים באובדן ובאבל יכולים להוות עוגן רגשי משמעותי. טיפול פסיכולוגי יכול לסייע בעיבוד האבל, בהתמודדות עם רגשות קשים כמו אשמה או כעס, ולמנוע התפתחות של דיכאון או טראומה מורכבת. במקרים מסוימים, טיפול קבוצתי של בני משפחה שאיבדו אדם קרוב כתוצאה מהתאבדות נמצא יעיל במיוחד, מאחר שהוא מאפשר חוויית שותפות ותמיכה הדדית.
3. לגייס תמיכה חברתית – חברים, בני משפחה, קהילה וקבוצות תמיכה עשויים להיות גורמי משען חשובים. דווקא כשהכול מרגיש מתפרק, חשוב להיעזר במי שנמצא סביבנו. גם אם קשה לבקש עזרה – זוהי תקופה שמצדיקה תמיכה מקסימלית.
4. להעלות למודעות את נושא האובדנות – על אף שבמשך שנים רבות התאבדויות היו נושא טעון, המוקף בשתיקה, סטיגמות ותחושת בושה, ישנה חשיבות רבה לדבר על התאבדות באופן פתוח, רגיש ולא שיפוטי. כשמדובר בילדים או בני נוער – יש להתאים את השיח לגילם וליכולת ההבנה שלהם, אבל לא להסתיר את העובדה שמדובר בהתאבדות. שקיפות, בתוך גבולות מותאמים, היא מרכיב חשוב בתהליך העיבוד וההחלמה.
לסיכום – לא להישאר לבד
התאבדות של אדם קרוב היא פצע עמוק בנפש. הכאב, השאלות, תחושת האובדן – כל אלה עשויים ללוות לאורך זמן, אבל אפשר וחשוב להיעזר, ואין צורך לעבור את המסע הזה לבד. פנייה לעזרה – מחברים, ממשפחה, מאנשי מקצוע – היא לא רק אפשרית, אלא הכרחית.
כמו כן, אם אתם או מישהו מסביבכם מתמודד עם מחשבות אובדניות – פנו מיידית לעזרה דרך מענים שונים למניעת אובדנות. יש תקווה, ויש מי שמוכן להושיט יד. טיפול פסיכולוגי, תרופתי, משפחתי ואשפוז עשויים לספק סביבה מגנה אשר מקלה על התמודדות עם ההתמודדות, הייאוש והתחושות הקשות. גם עבור האדם המתמודד עם מחשבות אובדניות, גיוס תמיכה מצד הסביבה הקרובה עשויה להוות נקודת אור בקצה המנהרה.
מקורות
Joiner, T. (2005). Why people die by suicide. Harvard University Press
WHO (2021). Preventing Suicide: A Global Imperative. World Health Organizatio
Jordan, J. R., & McIntosh, J. L. (Eds.). (2011). Grief after suicide: Understanding the consequences and caring for the survivors. Routledge
